יום א' 24/09/2017 | 22:28
 
 
 
 
 > התיאטרון ככלי חינוכי

כותב: אבי בכר
 

כך הכול התחיל
התיאטרון העברי החל את דרכו עוד בסוף המאה ה- 19, כאשר תלמידי בתי הספר שבמושבות ארץ ישראל העלו הצגות חובבניות. ב- 1905 התקדם התיאטרון צעד אחד קדימה, כאשר חלוצי העלייה הראשונה הקימו את "חברת חובבי האמנות הדרמטית". הטורקים, ששלטו באותם הימים באדמות הקודש, לא ממש אהבו את העניין וסגרו את הבאסטה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
לאחר מכן, ועד קום המדינה, עברה הבמה העברית כמה שינויים ותוספות, ביניהם הקמת "התיאטרון העברי בארץ ישראל" בניהולה של מרים ברנשטיין - כהן (1920), "התיאטרון הארץ ישראלי" (1926), תיאטרון "האהל" (1925) שפעל עד שנות ה- 60 והשאיר אחריו את "החייל האמיץ שוויק" בכיכובו של מאיר מרגלית ז"ל, תיאטרון "הבימה" שהוקם ב- 1928 ומשמש היום כתיאטרון הלאומי שלנו, התיאטרון הקאמרי של תל אביב בניצוחם של יוסף מילוא, חנה מרון ויוסי ידין שהביאו את הסגנון הצברי שלא מבייש גם את הבמה המודרנית.

אי שם באמצע הדרך...
התיאטרון העברי החל את דרכו עוד לפני שמועצת האו"ם הכריזה על הקמת מדינת ישראל. אך לאחר הקמת המדינה החל מ- 1948 החיים הפכו לקלים יותר. טיפה יותר. הטורקים והבריטים כבר לא התערבו, "הבימה" זכה לתמיכת הממשלה בסוף שנות החמישים, ותיאטרונים מקומיים החלו לצמוח בכל עיר בנויה במדינה.

 

גם ילדים אוהבים הצגות
לא מעט שחקנים ובמאים ניסו לאורך השנים להקים תיאטראות לילדים, (זכות הראשונים שמורה לסופר הילדים לוין קיפניס שייסד באמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת את תיאטרון הילדים הראשון בתל אביב). חלקם נעלמו עם הזמן, אך יש אחד שממשיך לשרוד עד עצם היום הזה. והוא תיאטרון הילדים והנוער שהוקם בתחילת שנות ה- 70 על ידי אורנה פורת. ההצגות לא ניסו "להתיילד", לא זלזלו באינטליגנציה התינוקית וסיפקו תכנים צעירים בהפקות איכותיות ומושקעות. זהו, כפי הנראה, סוד ההצלחה. (דן לחמן, 2006).

חינוך לתיאטרון או תיאטרון ככלי מחנך?

כיום תיאטרונים לילדים ולנוער נמצאים בתקופה של פריחה מבחינת היקף הפעילות למרות חרב הקיצוצים שפוגעת גם בתיאטרונים, כאשר חלק מהתיאטרונים הם תיאטרונים ציבוריים מתוקצבים ורובם תיאטרונים פרטיים.

חלק גדול מהילדים בישראל, נחשפים כיום לתיאטרון בעיקר דרך בתי הספר במסגרת "סל תרבות" שמתקצב משרד החינוך. ( מדריך לצריכת תרבות לגיל הרך, משרד החינוך 1991. )

הנחת היסוד הבסיסית בה תומכים גם אנשי חינוך וגם אנשי תיאטרון גורסת כי התיאטרון הוא כלי חינוכי ממדרגה ראשונה, אשר חושף את התלמידים למימד חוויתי לימודי ערכי ובו בזמן יוצק תכנים חברתיים וחינוכיים לצופים, אך עדיין יישנם אנשי תיאטרון ואף אנשי חינוך, אשר גורסים כי השיקולים המרכזיים בבחירת ההצגות עבור הילדים, הם שיקולים חינוכיים, כאשר שיקולי איכות עפ"י רוב הופכים להיות משניים בלבד.

ומנגד, טוענים גורמים אחרים, כי מסגרת "סל תרבות" יוצרת בעצם מין "מערכת סינון" הכוללת וועדות שונות אותן עוברות ההצגות, עד שהן נבחרות בבתי הספר. כתוצאה מכך, ההצגות הנבחרות לצפייה בבתי ספר הן בסופו של דבר דווקא ההצגות האיכותיות ביותר. בנוסף נטען כי השילוב בין חינוך לבין איכות אומנותית הוא רצוי, אפשרי ואף מחויב.

נשאלת השאלה האם המורים הם אלה שצריכים לבחור את ההצגות בהן יצפו תלמידיהם?

המתנגדים, טוענים כי אין לתת למורים שליטה מוחלטת בבחירת ההצגות כיוון שהם אינם בהכרח אנשי מקצוע בתחום התיאטרון, וכי שיקוליהם אינם תמיד לטובת החוויה האומנותית של הילד. מנגד, יש הרואים דווקא ב"סל תרבות" גורם ריכוזי מדי, וטוענים כי יש לתת את אפשרות הבחירה למערכת החינוך, ולהשאיר בידי "סל תרבות" את תפקיד סבסוד המופעים וההנחיה האקדמית הנחוצה למורים לשם בחירה והדרכת התלמידים לקראת צפייה בתיאטרון.

יש הסכמה לגבי הצורך לשפר ולהרחיב את ההכשרה הניתנת לרכזים החברתיים ולמורים אשר בוחרים את הצגות התיאטרון.

בנוסף, עולה הצורך להרחיב את תהליך הכנת התלמידים לקראת הצפייה בתיאטרון על מנת ליצור הבנה ויכולת של הילדים להבין ולהעריך תיאטרון, זאת על מנת שיהיו שותפים לחוויה החינוכית שהתיאטרון טומן בחובו.

יש מקום לשתפם בתהליך הבחירה של הצגות המיועדות עבורם, על מנת לתת ביטוי ישיר לקולם ולרצונותיהם באותן פעולות אשר נעשות למענם.

הקהל אליו פונים תיאטרונים לילדים ולנוער הוא קהל גדול של כמיליון וחצי תלמידים מכל רחבי הארץ, אשר יכולים להיחשף בגיל צעיר לתיאטרון, בין השאר בשל ההזדמנות הניתנת להם לצפות בתיאטרון דרך מערכת החינוך הפורמאלית, חשוב מאוד לציין כי במסגרת זאת, חלק מהצופים בהצגות הינם אוכלוסיות החינוך המיוחד אשר משולבים במסגרת בתי הספר הרגילים, צאו וחישבו איזה ערך מוסף, נוסף, חשוב ובלתי נתפס המערכת מרוויחה ומנחילה לתלמידים בדרך זאת.

 ...נו אז... חינוך לתיאטרון או תיאטרון ככלי מחנך?

כפי הנראה אפשר להוריד את סימן השאלה מהכותרת ולשנות "טיפונת" את הניסוח ואז הניסוח הנכון יהיה כדלקמן: יש להטמיע את החינוך לתיאטרון ולראות בתיאטרון כלי מחנך חשוב ואפקטיבי ממדרגה ראשונה. תיאטרון הילדים הוא אחד ההיבטים הדרושים לקיום מלא ומשמעותי של הצעירים, הוא ביטוי מרכזי, המעשיר את עולמו האינטלקטואלי והרגשי של הפרט.( שינמן שיפרה, 2000 ).

התיאטרון כמדיה חינוכית תורם להעשרת עולמו, מפתח את דמיונו של הילד וגם תורם לרגישותו והעשרת שפתו של הילד, הוא כלי ממתן, מלמד לשבת ולהקשיב, להזדהות, לחמול וללמוד לאהוב, לדעת להתבטא ו"לשאוב תרבות" מבלי להרגיש. (Geoffrey Davies, 1983).

יש והצגות מסוימות בתיאטרון אף משתפות את קהל הצופים והופכות את הילדים לשותפים פעילים בהצגה ובכך מובילה אותם לשיאים וריגושים שלא ניתן לתארם או לכמתם (Scanlan, D. 1988 ׂ).

יש הטוענים (וכנראה אין הטיעון תלוש) כי חשיבותו של התיאטרון ככלי חינוכי לנוער בישראל גדלה במיוחד לאור ירידת תפקידם של ארגונים אחרים דוגמת תנועות הנוער ההולכות ונעלמות מהנוף החברתי/תרבותי/חינוכי בישראל. בנוסף לכך, לאור חשיפה גדולה יותר לטלוויזיה ולמחשב המהווים ערוצי גירוי מרכזיים אשר אינם יכולים לספק את כל צרכי הילדים, ולאור עלייה ניכרת ברמת האלימות בקרב בני נוער, וירידה ברמת הסובלנות גדלה חשיבותו של התיאטרון ככלי אפקטיבי לתרבות וחינוך. פיינגולד, ( פיינגולד, 1996.) טוען כי ישנם תלמידים שהיחשפותם למימד התרבותי / חינוכי כתיאטרון במסגרת בית הספר, היא לראשונה בחייהם וסביר להניח כי במסגרת החברתית משפחתית בה הם נמצאים לא ייחשפו למימד תרבותי חשוב זה שלא במסגרת בית הספר.

התיאטרון ככלי חינוכי עשוי כפי שנאמר לשמש ערוץ משלים לערכים מהותיים בחברה כמו סובלנות, שוויון, כיבוד הדדי, הן בשל היות התיאטרון מדיום המטפח תפיסה הומאנית דרך צריכת האמנות, והן מתוקף הנושאים בהם הוא מטפל (סמי לוי 2001).

אלבק (1983) מדגישה את תפקידו החברתי - חינוכי של התיאטרון. לדבריה התיאטרון אינו מצטמצם להענקת חוויה אמנותית תרבותית בלבד, אלא פונה בכל האמצעים העומדים לרשותו (מחאה, סאטירה, ריאליזם) להגברת המודעות החברתית לבעיות, להנעת הצופים לחשוב על המציאות, לבקר אותה ולחפש דרכים להתמודדות.

סביון (1996) מציינת גם היא את תפקידו החברתי - חינוכי של התיאטרון. לדבריה התיאטרון הוא בבואה חברתית - הוא צומח מתוך הקהילה ומתוך הבעיות החברתיות החריפות שבה.

מאפייני התיאטרונים לילדים:

בישראל מתקיימת היום פעילות ענפה של תיאטרונים לילדים ולנוער, חלק מהתיאטרונים הם תיאטרונים ציבוריים המוגדרים כישויות משפטיות ציבוריות, וחלק גדול יותר הם תיאטרונים פרטיים- הפועלים למטרות רווח.

הגופים המסבסדים הצגות עבור ילדים:

מנהל תרבות- תומך כלכלית בתיאטרונים ציבוריים לילדים.

סל תרבות ארצי- גוף השייך לחברה למתנ"סים. גוף זה אחראי ליצירת "היצע סל תרבות ארצי" אשר מציע מופעי אמנות (ובהם הצגות לילדים) לבתי הספר. מתוך היצע זה בוחרים היישובים ובתי הספר השייכים אליהם, את ההצגות. גוף זה מסייע בסבסוד חלקי של מופעי האמנות לילדים במסגרת מערכת החינוך הפורמאלי.

אמנות לעם- עמותה ציבורית אשר משימתה להפיץ אירועים בפריפריה ולהבטיח לתושביה "גישה שווה". העמותה נתמכת ע"י מנהל תרבות, במשרד המדע התרבות והספורט. 'אמנות לעם' מפרסמת קטלוג מופעים, שמתוכו בוחרות ועדות רפרטואר מקומיות. היא מסבסדת מופעים (בהם סדרות מופעי תיאטרון לילדים), בכך שהיא משלימה את ההפרש בין הפדיון או התקציב המקומי לבין העלות בפועל .

ניתן לחלק את תיאטרוני הילדים לכמה ערוצי פעולה עיקריים:

"הצגות לבתי הספר"- הצגות אשר נצפות על ידי ילדי בתי הספר במסגרת "סל תרבות", והן הערוץ העיקרי לצפייה בהצגות ע"י הילדים.

ההיצע בסל תרבות מורכב מהצגות הן מהתיאטרונים הציבוריים והן מהתיאטרונים הפרטיים. ההצגות מסובסדות בחלקן על ידי "סל תרבות" ועל ידי הרשות המקומית והשאר משולם על ידי ההורים.

"הצגות פתוחות"- הצגות המוצגות במשך רוב השנה- בשעות אחר הצהריים בימי השבוע, וכן בשבתות בבוקר, באולמות כגון מתנ"סים, היכלי תרבות ועוד. חלק מהצגות אלה נצפות ביישובים מסוימים במסגרת "אמנות לעם" ולפיכך הן מסובסדות, אחרות פועלות דרך קניית כרטיסים במחיר מלא (בתחום תיאטרוני הילדים ככלל אין מכירות של מנויים).

"הצגות חגים"- מאופיינות לרוב בהפקות ענק, עתירות כוכבים בעיקר מתוכניות טלוויזיה, לרוב אלה מחזות זמר. הצגות אלה מופקות ע"י מפיקים פרטיים, ופועלות בעיקר בתקופות של חגים. מחיר הכרטיסים למופעים אלה הוא גבוה ולכן לא הצגות אלה אינן נגישות לכל האוכלוסייה.

 חינוך לתיאטרון ותיאטרון ככלי מחנך

בשל הכנסת מופעי התיאטרון לבתי הספר במסגרת "סל תרבות", וכן מעורבות עמותת "אמנות לעם" ביישובים שונים, גדל מספר הילדים הנחשפים כיום להצגות ילדים.

למרות ההזדמנות הגדולה אשר מושגת בפרויקטים אלה, המאפשרים חשיפת ילדים רבים לתיאטרון, ישנן כיום השגות שונות בקרב אנשי תיאטרון ובקרב אנשי חינוך ותרבות כאחד הנוגעות לבעייתיות הטמונה בתלות בין התיאטרונים לבין מערכת החינוך .

לדברי חגית רכבי, מנהלת תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, נטיית מערכת החינוך היא לראות את ההצגות כ"חומר עזר" ללימודים, ולא כחוויה אומנותית בפני עצמה. תפיסה זו, גוררת אחריה יצירת הצגות חינוכיות לעיתים על חשבון איכות ההצגות והחוויה התיאטרלית ( חגית רכבי, 2000 ).

במובנים מסוימים, ניתן לטענתה, לדבר על צנזורה סמויה אשר נובעת מקודים לא-כתובים לגבי מה מתאים ומה לא מתאים להציג בפני תלמידים מבחינת התכנים והסגנון.

כך למשל, הצגות אשר נתפסות על ידי מורי בית הספר כמופשטות מדי, מורכבות מדי, או לא חינוכיות מספיק, גם אם הן הצגות באיכות תיאטרון מעולה אינן נבחרות לסל התרבות הבית ספרי ולרוב מורדות מהבמות כעבור זמן קצר בשל מחסור בצופים.

גם ד"ר שפרה שינמן, יועצת לתיאטרון בצוות "סל תרבות ארצי", טוענת כי המפיקים של הצגות הילדים בישראל הצליחו להפוך גם את הצגות הפנטסיה וגם את הצגות הריאליות להצגות דידקטיות. הם מעדיפים הצגות כאלו, כנראה כדי ללכת "על בטוח" מול המורים, ההורים וועדת הרפרטואר. כאשר אחד הביטויים הבולטים לכך הוא "הנושא השנתי" של משרד החינוך שההצגות מנסות להתאים עצמן אליו. בכך תורמים המפיקים לחיזוק הנטייה להגדיר את התיאטרון בישראל כתיאטרון תעשייתי וההפקות הולכות ומאבדות את הצדקתן האומנותית.

תומכת בדעתה של שינמן, שולי זיו, מפיקת פסטיבל חיפה להצגות ילדים ונוער, הטוענת כי הילדים הם הקהל העתידי של התיאטרון והדור החברתי הבא של ישראל, וכי "המשך הניסיון לחנך אותם באמצעות התיאטרון יביא לכך שיברחו מהתיאטרון, משום שהוא יהפוך בעיניהם לחלק ממערך הלימודים, ולא לחוויה אומנותית בפני עצמה" ( שולי זיו, 2001 ).

לעומתן טוען סמי לוי, מנהל תיאטרון ארצי לנוער, ויו"ר איגוד אל"ה- עמותה לקידום תיאטרון ילדים ונוער, כי איכות ההפקה והרמה האומנותית של הצגות לתיאטרוני ילדים עלתה בשנים האחרונות. מר לוי טוען, כי בשל הסינון הגדול שיצר מנגנון "סל תרבות ארצי", ממילא ההצגות הנבחרות בסופו של דבר על ידי בתי הספר הן ההצגות הטובות והאיכותיות ביותר בשוק.

לדבריו, השילוב בין הצגה אשר מעבירה מסרים מחנכים, לבין הצגה איכותית הוא שילוב הכרחי, והוא קיים ברוב הצגות הילדים. יחד עם זאת, ההצגות נבחנות לדבריו, בעיקר על פי רמתן האומנותית, כאשר הערכים המחנכים נלווים לה ( סמי לוי, 2001 ).

יש להדגיש כי גם אנשי התיאטרון אשר מדברים על הנטיות החינוכיות של הצגות הילדים, אינם שוללים כלל הצגה בעלת ערכים חינוכיים, אך טענתם היא כי הדבר נעשה לעיתים תוך הזנחת היבטים אחרים שהם חלק בלתי נפרד מהתיאטרון כמו איכות ההצגה ואיכות ההפקה.

( שפרה שינמן, 2000 ).טוענת, כי יש לראות "תיאטרון ילדים טוב", כשילוב של תיאטרון וחינוך ילדים, כיחידה אחת, מטרה אחת שאין להפרידה. תיאטרון צריך להתפתח כחוויה אסתטית, המעצימה את המודעות האישית, החברתית והתרבותית של הילדים.

תפקיד נציגי מערכת החינוך ומעורבותם בבחירת ההצגות :

הצגות תיאטרון אשר מוצעות על ידי "סל תרבות" הן רבות, מגוונות ובאיכויות שונות מתוך ניסיון להתאימן לאוכלוסיות השונות והמגוונות. כפי שמציינת ברוריה בקר, מנהלת סל תרבות, הדגש אינו רק על נושאי ההצגות אלא גם על איכותן ועל החוויה התיאטרונית המועברת דרך ההצגה.

( ברוריה בקר, 2001 ).

מדובר בכ- 400 הצגות המוצגות לבחירה ברשימת "סל תרבות ארצי" (מתוכן 35 הצגות בערבית). לאחר בחירת וועדת הרפרטואר הארצית, וועדת הרפרטואר היישובית, בוחרי ההצגות לבתי הספר הם הרכזים החברתיים והמורים אשר קובעים עבור תלמידי בית הספר מהן ההצגות הראויות להן. חלק מאנשי מערכת החינוך וכן חלק מאנשי התיאטרון טוענים כי יצירת מערכת סינון כה רחבה היא מסורבלת ובירוקרטית. לטענתה של בקר יש לתת לאנשי מערכת החינוך לבחור את ההצגות, ותפקידו של סל תרבות צריך להיות בעיקר בתחום ההכשרה והנחייה אקדמית של אנשי מערכת החינוך לגבי בחירת ההצגות והכנת התלמידים לקראת צפייה בהן.

מנגד, יש אנשי תיאטרון אשר טוענים כי המורים, אינם צריכים להיות גורם המוסמך לבחירת הצגות כלל. לטענת יהודה ביטון, יו"ר תחום תיאטרון ב"סל תרבות", מי שבוחר תיאטרון צריך להיות מי שבקיא בנושא כיוון שהבחירה דורשת מקצועיות. אין די בהעברת סדנאות והשתלמויות בתיאטרון כדי שהם (המורים) יוכלו לבחור הצגות לתיאטרון. כפי שלא נותנים למורים עצמם לקבוע את הטקסטים ללימודי הספרות והתנ"ך.

דבר זה, מעיד לדבריו על כך שלא חושבים על תיאטרון במונחים מקצועיים. מנגד, מודע ביטון עצמו לסכנה אשר עשויה להיווצר בריכוז הכוח בידי גוף אחד דוגמת "סל תרבות" אשר יקבע באופן ספציפי לכל בית ספר את ההצגות בהן יצפו הילדים. ( יהודה ביטון, 2000 ).

בעיה נוספת באותה הסוגיה מעלה ד"ר גד קינר, כאשר לדבריו קיים טעם לפגם בכך שקובע הרפרטואר מחליט עבור הצרכן הצעיר מה טוב בשבילו ובאילו הצגות יצפה. קינר טוען, כי הקריטריונים אותם מפעיל המורה, אינם תמיד הנכונים לתלמיד. המורים עורכים, לטענתו, שיקולים שונים מתוך הנחות שונות על תלמידיהם, שאינן תמיד נכונות כגון: הנחת יסוד שגויה כי תלמיד אינו בוגר דיו להתמודד עם יצירות מורכבות מבחינת סגנון, עם הצגות רב משמעותיות, או הצגות ארוכות וכי חשוב עבור התלמידים לצפות בהצגה שיהיה בה מסר חשוב, או שתהווה מודל לחיקוי עבור הילד גם אם היא קצת מורכבת. (קינר, 2000 ).

גם נציגי מערכת החינוך וגם אנשי התיאטרון מסכימים, כי יש צורך בהרחבת ההכנה וההכשרה של רכזי החינוך והמורים טרם מינויים לתפקיד "בוחרי" המופע האומנותי.

"סל תרבות" מפעיל כיום תכנית השתלמות למורים לקראת צפייה בתיאטרון. בנוסף הרחיב לאחרונה "גף חינוך חברתי" במשרד החינוך, אשר אחראי על הכשרת הרכזים החברתיים בבתי הספר, את התכנים העוסקים בתיאטרון במסגרת הכשרות הנערכות עבור הרכזים החברתיים.

לקראת סיום וסיכום המאמר אציג גישה מעניינת מאוד לגבי תרומתו של התיאטרון לחינוך.

גישה זאת שייכת לציבור הדתי / חרדי ולתפישתו את התיאטרון ככלי חינוכי.

כלי חינוכי חשוב זה "חסום" משום מה בפני הסקטור הדתי וזאת על מה ומדוע?

(רבקה מנוביץ, 1988). במאית ויוצרת שומרת מצוות, הפועלת בבתי ספר דתיים להטמעת אומנות התיאטרון, מתמודדת עם בעיה כאובה זאת כבר שנים. במאמר שפרסמה בעלון החינוכי לציבור הדתי "בשדה חמד", מציינת מנוביץ שהצירוף תיאטרון ויהדות הוא קצת, איך לומר בלתי אפשרי, מין שאינו במינו, מעין שעטנז, וזאת מדוע?

הסיבה היא משום שבמרכז המערכת האומנותית - התיאטרון, עומד האדם, היוצר, זה שהיצירה האומנותית היא פרי רוחו ובצלמו, הישמע כזאת???.

מבחינת הציבור הדתי מצב שכזה הוא בלתי מתקבל על הדעת, משום שבעיני ציבור זה הערך העליון בעולמנו ובכלל, אינו האדם כי אם האל וחובת האדם מולו היא כניעה מוחלטת וציות אבסולוטי לחוקיו,(זאת על פי דרך התורה ומפרשיה, ולאו דווקא הקיצוניים שבציבור זה).

(גישה זאת שהתפרסמה לפני שני עשורים כוחה יפה גם בימים אלו, ככלל דבר לא השתנה מאז הפרסום).

ובכן שני מרכזים שונים ומחויבות שונה, וההתנגשות האידיאולוגית היא כמעט בלתי נמנעת ואין אלא להצטער על כך.

סיכום:

השתתפות בחיי תרבות, היא אחת מזכויות הילד והילדה. השתתפות הילדים בתיאטרון מהווה את אחת הפעולות החשובות להתפתחותם החינוכית והאישית. פלח תרבותי זה נמצא כיום בפריחה למרות הצרות הכלכליות והכלליות וככל שתימשך המגמה כן ייטב, כאשר חלק נכבד מהילדים זוכה לצפות היום בהצגות בעיקר במסגרת בית הספר, אך גם במסגרות אחרות.

יחד עם זאת, על מנת להפוך את תיאטרון הילדים והנוער לנגיש ושווה לכל נפש, יש מקום להרחבת התמיכה בתיאטרונים, אסור לקצץ נתח תקציבי כל שהוא מתחום זה ורצוי אפילו להגדילו, יש לתת אפשרויות לצפייה בתיאטרון לאוכלוסיות שונות דרך סיוע בסבסוד התיאטרון דרך תקציב מערכת החינוך או דרך מסגרות תקציביות משלימות אחרות.

למרות שלתיאטרוני הילדים ישנן מטרות רווח, פעילותם היא עדיין שליחות תרבותית וחינוכית חשובה, ולכן הן על מערכת החינוך, והן על תיאטרוני הילדים הציבוריים והפרטיים להעמיד את טובת הילדים בראש מעייניהם, על מנת להבטיח כי ייהנו מחיי תרבות תורמים ומעשירים.

בנוסף לפעולות הדרושות על מנת לקרב את הילדים לתיאטרון, ולהרחיב את הבנתם בתחום על מנת להגדיל את הנאתם מן היצירה, יש גם מקום לערב את הילדים בהחלטות הנעשות עבורם, לא להתייחס אליהם כאל צרכן משני זאת כחלק מתפיסת האמנה הבינ"ל אשר נותנת מקום גם לקולם של הילד והילדה.

ועוד כמה מילים אופטימיים על התיאטרון לסיום...

השנים האחרונות אינם קלות כל כך לתיאטרונים ואומנויות הבמה בכלל, "הבימה" עדיין בשיפוצים, מנהלת בית ליסין ציפי פינס נלחמת על אהדת הקהל דרך תכניות ריאליטי בפריים טיים של ערוץ 2 "גריז", שכבר הספקנו לשכוח? וכוכבי טלנובלות שמופקות חדשות לבקרים, (רוב השחקנים הלוקחים חלק בהפקות אלה שאגב הם ללא השכלה בימתית פורמאלית כלשהי), תופסים את התפקידים הראשיים.
וכך היום, במקום צ'כוב ואיבסן, תמצאו על במות התיאטרון מחזות זמר בכיכובם של פרצופים מוכרים כמו יעל בר זוהר ואמיר פיי גוטמן במרי לו, קרן פלס ושירי מימון בלהקה, הראל סקעת במי שחלם ועוד.
אך איני דואג, כוכבי התיאטרון, למרות שנחשבים לדינוזאורים בסכנת הכחדה, עדיין זוכים לעדנה ולשעות במה מכובדות ועדיין שחקניות מהן ותיקות יותר ומהן ותיקות פחות כמו גילה אלמגור, ליא קניג, חנה מרון, תיקי דיין ועוווד טייקוני נצח "עדיין" מצליחים לפתות לשמחתי הן את הקהל הצעיר חובב "כוכב נולד" והן את הקהל הבוגר חובב קולטורה איכותית. יחד עם זאת, שחקנים כמו מיה דגן, אפרת בוימוולד, ליאור אשכנזי, נתי קלוגר ועוד כמה שמות המוכרים לנו גם מהמסך הקטן, דואגים לשלב הצגות תיאטרון בחייהם המקצועיים. כך שיש לי תחושה כי למרות הצרות הכלכליות והכלליות, ההצגה העברית, התיאטרון העברי וגם הצגות הילדים עם שינויים קלים בהתאם למצבי ומשאבי הרוח של התקופות השונות, ימשיכו לאורך שנים רבות, כי ימיהם כימי המדינה ותרבותה.

התיאטרון-ככלי-חינוכי

חזרה למאמר המקורי
חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008