יום ו' 30/10/2020 | 0:02
 
 
  פארק תמנע   מגדל דוד בירושלים
 > חנוכה חג החינוך

מאת: הרב ישראל מאיר לאו

במסכת שבת (כא, ב) שואלת הגמרא: "מאי חנוכה?" ומשיבה בו במקום: "כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום (את היוונים) בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".

יש מקום לעיין שוב ושוב בתשובה. תמצית מורשת החג לדורות, על כל המשתמע מכך, היא לא גבורת יהודה המכבי, אף לא גבורת מתתיהו אביו, וגם לא גבורתם של אלעזר, או יוחנן. אין אזכור לאנטיוכוס מלך יוון, אין ניקנור ואין בכחידס, יש רק סיפור על פך שמן זית זך קטן וטהור, כי בו משתקף הנס האמיתי והניצחון הגדול.

החשמונאים, קומץ יהודים מאמינים ללא עבר צבאי, חירפו נפשם מול האימפריה היוונית האדירה, במערכה על ערכי האומה וקודשיה. חסרי ניסיון וחדורי אמונה יצאו לקרב למען מטרה אחת שחרתו על דגלם: "מי לה' - אלי". הניצחון הניסי לא היה בהנחלת תבוסה לאויב, אלא במערכה הערכית והאידיאולוגית, שבגללה החליטו לצאת למלחמה. הם שמעו שהיוונים חללו את המקדש ושום סיכון לא הרתיע אותם כשהכריזו "מי כמוכה באלים ה'".

המניע העקרוני - החיפוש אחר ערכי מסורת וחיים של תוכן ושל קדושה – הוא זה שגבר על הכל ונתן את הכח למאבק. לכן, כאשר מועלית השאלה עתיקת היומין של ה"בית יוסף": מדוע חוגגים את חג החנוכה שמונה ימים, כאשר נס פך השמן נמשך שבעה ימים בלבד - שהרי ליום אחד הספיק השמן באופן טבעי - מדוע לא נקבע לעשות חנוכה שבעה ימים? מבין התשובות הרבות שהועלו במשך הדורות, אחת מתאימה לרעיון שהזכרנו: העמדת הערכים בראש סולם העדיפויות.

הנה הסתיימה מלחמה קשה של מעטים מול רבים והיוונים הובסו ונמלטו. החשמונאים שבו מן המלחמה היישר לבית המקדש לחפש פך שמן טהור כדי להדליק את המנורה והם ממשיכים את המאבק: שמירה על ערכי הקודש של האומה. זה זמן רב שהמקדש חולל ולא דלקו נרות במנורה, משום כך פרצה המלחמה והיא תסתיים רק כאשר תושלם המלאכה ושוב יהבהבו שלהבות המנורה במקדש. ואכן, נעשה להם נס. פך שמן קטן אחד ויחיד, אבל זך וטהור נמצא, ורק בו ישתמשו כדי להמשיך את המסורת של "ולא תכבה את נר ישראל".

פך אחד של שמן טהור מסמל את העמידה על עקרונות היהדות, את השמירה העיקשת על המשך המסורת ואת הגבורה הנובעת ממשאבי האמונה. זו הדרך להנחיל את חנוכה לדורות הבאים.

 הקשר בין פרשת יוסף ואחיו לחג החנוכה

לא בכדי נקראת פרשת מקץ תמיד בשבת חנוכה, שכן יש קשר הדוק בין פרשת יוסף הצדיק ואחיו לבין ספור חנוכה. ההיסטוריה של עמנו מתגלמת בקורותיו של יוסף. יוסף הנער הצעיר גולה במצרים, יתום מאם, בודד ומנותק מאביו ומכל משפחתו, ניצב איתן מול כל הסובב אותו. מה נתן לו כוח להישאר אותו יוסף הצדיק ולא להיסחף ולא להיטמע? "דמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלום" והוא רצה להמשיך את שלשלת המשפחה, שלשלת הדורות שהחלה באברהם, יצחק ויעקב.

בפרשת אשת פוטיפר, ישנו טעם נדיר על המילה "וימאן". טעם זה נקרא שלשלת. אומרים המפרשים, שהדבר אשר העניק ליוסף את הכוח למאן ולהחזיק מעמד, היה הרצון העז שלו לשמור על שלשלת המשפחה לבלתי תנותק, חלילה. גם כשאביו מרוחק ממנו ובלתי נראה הוא רואה אותו בעיניו הרוחניות, הוא חש את רוחו מפעמת בו ומשקיפה עליו. מתוך דבקות במורשת בית אביו הוא עומד בנסיונות עד שזכה, דווקא הוא, בסופו של דבר לבשר ביום מן הימים, לאחיו את בשורת הגאולה... "פקוד יפקוד אלוקים אתכם". המשכה של בשורה זו בפניית משה רבנו לפרעה: "שלח את עמי ויעבדוני". לא מספיק לצאת ממצרים, ישנה מטרה, ישנם ערכים: "ויעבדוני". יציאת מצרים אמורה להוביל למתן תורה, לברית נצח בין הקב"ה לישראל, למורשת בית אבא, שלא תנותק.

כך כעבור מאות שנים עמד רב זקן, וכשראה את חילול הקודש שלף את החרב מנדנה והכריז "מי לה' - אלי", מי שרוצה להצטרף ל"ויעבדוני", מי שאכפת לו הצבת צלם בהיכל, מי שכואב את תופעת ההתייוונות בעם - "אלי!". הראשונים שהתקבצו לקול קריאתו היו חמשת בניו: יונתן, שמעון, יוחנן, אלעזר ויהודה. הם ביטאו את ההמשכיות של הדורות, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"על הניסים": "בימי מתתיהו בן  יוחנן כהן גדול, חשמונאי ובניו" בן אחר ב, תלמיד אחר תלמיד, דור אחר דור, ממשיכים את מורשת בית אבא, אוחזים בדמות דיוקנם של האבות הקדושים ונענים לקריאה "שמע, בני, מוסר אביך".

חנוכה וחינוך

חג החנוכה הוא חג החינוך לא רק במסרים הרבים שלו, אלא גם בשמו – חנוכה. במקדש חנכו את המזבח וערכו "חנוכת המזבח". מהי חנוכת המזבח? התקינו את המזבח וחידשו אותו לשימושו העיקרי: עבודת הקורבנות. כך גם "חנוכת הבית". מתי חוגגים חנוכת בית? לא בזמן הבנייה ואף לא אחרי שנים של התמקמות בבית, אלא כאשר הבית מתחיל לשמש את יושביו. כך גם בעבודת החינוך בכלל ובחינוכם של ילדים בפרט. ברעיון זה מרחיב את היריעה אחד מגדולי המחנכים בדור שלפני השואה, הרב הקדוש רבי קלונימוס קלמן שפירא מפיסצנה זצ"ל הי"ד, שנספה עם כל בני משפחתו בתאי הגאזים, בספר הנפלא שמוקדש כולו לנושא זה "חובת התלמידים". שפירא מקשה: מה הוא חינוך? האם פירושו לתת פקודות והוראות? לא, כי חינוך על ידי פקודות אינו משפיע לטווח ארוך. האם חינוך הוא הקניית הרגלים טובים? לא, כי גם הם אינם ערובה שהתלמיד יעמוד בניסיונות החיים וינהג כראוי בכל מצב. מה הוא, אם כן, חינוך? חינוך הוא "כניסת האדם לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה" כלשונו. כלומר, החדרת ערכים בלב החניך על ידי פיתוח יכולתו האישית והכוונת ה"יש" שבו למטרה הנכונה. המחנך צריך להכיר את נפש תלמידו, תכונותיו, כשרונותיו ואת חולשותיו ולכוון אותו לשם מטרת העל של חייו: להיות יהודי נאמן. כפי שבחנוכת הבית מכשירים את הבית לשמש את דייריו ולממש את ייעודו, ובחנוכת המזבח התקינו את המזבח לתפקידו – כך "חנוך לנער על פי דרכו" – מכשירים אותו להשתמש בכוחו ולהגשים את ייעודו עד ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה".

עליכם המחנכים, המופקדים על חינוך הדור הבא - הדורות הבאים - מוטלת החובה לראות את הדמות הנשקפת אלינו מבעד אלפי שנים ואומרת לנו: זו ארץ חמדת אבות, היא תהיה למורשת בנים. זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על-פי ה', זו הברית שכרתנו למרגלות הר סיני והכרזנו "נעשה ונשמע", זו המשואה אשר קבלנו לידינו ועלינו להעבירה לדורות הבאים. ניטול האבוקה בידינו ונכיר בגודל האחריות לדאוג, שנר ישראל ידלק ויאיר ועוד תוסיף השלהבת עד שתהא עולה מאליה. ולוואי נזכה בקרוב להדלקת המנורה בבית אלוקים, כאשר אור חדש בציון יאיר ונראה ניסים ונפלאות כבימים ההם בזמן הזה.

מתוך אתר הסתדרות המורים
 

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008