יום ו' 30/10/2020 | 1:19
 
 
  פארק תמנע   מגדל דוד בירושלים
 > שאלות יסוד במעמד המורה
מאת: יוסי וסרמן
שינויים חינוכיים הם תהליכים דינאמיים, הכרוכים בשינוי דפוסי פעולה אצל כל הגורמים המעורבים. החדרת שינוי אינה תהליך קל ופשוט, וכולנו יודעים זאת. אין זה סוד שאנשים לא אוהבים רפורמות. מעצם טבעם, חוששים אזרחים משינויים, פוחדים מן הלא נודע, מעדיפים יציבות. יציבות היא עוגן של בטחון, וכך הדבר בכל תחום, בכל ארגון, בכל גיל. הרפורמה תמיד נדמית כמאיימת, וההתנגדות לה עלולה לנבוע, בין היתר, גם מהיעדר תמורה הולמת או מניסיונות כושלים. ובכל זאת: בעולם משתנה, דינאמי וחדשני, דריכה על המקום היא נסיגה.
 
גם בעולם החינוך – אף שהוא מבוסס על מסורת, על ניסיון ועל המשכיות – מתעורר אחת לכמה שנים הצורך לעצב מדיניות וקו פעולה חדש ו"לזרום", כמו שהצעירים נוהגים להתבטא בשפתם, עם רפורמה ושינויים. למיטב הבנתי ותפיסתי, למרות החשש הגדול, אנשי ההוראה היו תמיד בין החלוצים והמובילים – ואם לא ממש כך, אז לפחות ידעו להשתלב באופן היעיל ביותר – בתהליכי שינויים ותמורות ורפורמות, שהתקיימו תמיד במקביל לתמורות והתרחשויות בכלכלה, בחברה ובתרבות הישראלית.
 
כמעט שלוש שנים חלפו מאז החתימה על הסכם "אופק חדש" בין הסתדרות המורים לבין הממשלה. אודה ולא אבוש כי נגשתי אל התכנית הזאת, שהוצגה לראשונה על-ידי שרת החינוך פרופ' יולי תמיר, בדחילו ורחימו. שמעתי את הסבריה ועיינתי בחומר, שהגישה לנו, בחשדנות מרובה, בחשש גדול ובהססנות בלתי מוסתרת. צריך לזכור שהיה זה בחלוף זמן לא רב מאז נכווינו מן הניסיון שנעשה לכפות עלינו בקדנציה שקדמה לכך את "תכנית דברת". חשרת עננים כבדה ומאיימת רבצה עדיין מעל, ורב היה הנסתר באופק האפל על פני הגלוי בקצה המנהרה.
 
אינני יכול שלא להזכיר כאן, גם אם במאמר מוסגר שנוגע ולא נוגע ישירות בענייננו, דיון שנערך הבוקר הזה, ממש לפני כמה שעות, בכנס שדרות. הדיון עסק במקומו של החינוך הציבורי בישראל, ואם אני מחבר את זה לשאלת הרפורמות וקידום שינויים במערכת החינוך, אי אפשר להתעלם ולהימנע מהדגשת העובדה, שבהחלט איננה מעודדת, שמערכת הערכים המרכזית של החברה בישראל עוברת פאזה, כל הזמן משנה כיוון; מערכים קולקטיביסטיים ולאומיים לערכים אינדבידואליסטיים, המעמידים את הפרט והאינטרס העצמי שלו במרכז. אם נוסיף לכך את מהלכי ההפרטה וצמצום תפקידה של המדינה, את מרכזיותם ומעורבותם של הורים, את הפעלתם של מנגנוני שוק תחרותיים וכו', הרי לנו מהפך, שהוא לא רק חינוכי, אלא גם ערכי, חברתי ותרבותי, המתגלגל במהלך שנים, ואותי הוא מדאיג באופן אישי, בעיקר בגלל שאנו מתרחקים מהעקרון המכונן של מערכת החינוך בישראל – עקרון שוויון ההזדמנויות.
 
נחזור אל "אופק חדש". הרפורמה הזאת התגבשה בשיתוף עם המורים, לא מאחורי גבם. כל מי שבקיא ביחסי עבודה וביחסי אנוש יודע, ששיתוף פעולה כן ואמיתי הוא תנאי לכל מהלך. לא יכול להיות אחרת. מאז החתימה – ועוד הרבה לפניה, החל משלב הגדרת הצרכים, השאיפות והרצונות – עברנו כברת דרך ארוכה, מהותית, רצינית ומשמעותית. "אופק חדש" היא היום נחלת רבים. בסיסה, כדאי לשים לב ולדעת, היה בתכנית שיזמה הסתדרות המורים: "הצעד הקובע". מתברר, אפוא, שבניגוד לאמירה הרווחת, בניגוד ל"טרנד" הניגוח התקשורתי, גם פה עמדו המורים, ובראשם הארגון המייצג, בחזית יוזמי השינוי, ולא כנגררים או נספחים שלו. התכנית מופעלת ביותר מ-1200 גני ילדים, בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים, והיא סיפור של הצלחה מבוססת ומתבססת: הצלחה לתלמידים, שזכו בתוספת של מאות-אלפי שעות לימוד, הצלחה לגנים ולבתי הספר המתעצמים ומתחדשים והצלחה למחנכים ולצוותי ההוראה, שנפתח בפניהם צוהר להגשים חלומות ורעיונות פדגוגיים, להתנסות בדרכי הוראה חדשות ואף לזכות בגמול הוגן. כמעט ואין עוד חולק על כך, שהרפורמה הזאת מסמנת פריצת דרך במעמד המורה וביוקרתו של מקצוע ההוראה, אם כי יהיו תמיד, כפי שניתן היה גם לשער מלכתחילה, כאלה שיעדיפו להישאר לצד דרך המלך ולהביט – או בקנאה או בלעג – בשיירה העוברת, המתקדמת, המתעצמת ומעוררת התקווה החדשה.
 
לא תמיד הכל טוב, לא תמיד הכל הולך חלק, לא תמיד זה קל. שלוש שנים חלפו וכל צעד נבחן ומבוקר, נמדד ומפוקח. מנהיגות נבחנת ביכולת ההנעה של מערכת, בכושר התמרון שלה, בדבקותה במטרה, בלכידות ובנחישות וגם ביכולתה ללמוד ולהפיק לקחים תוך כדי ביצוע. הסתדרות המורים גילתה אומץ לב, כשהצטרפה להסכם "אופק חדש", והיום היא מגלה אחריות ביישומו ההדרגתי. לצורך העניין הזה מצאנו במשרד החינוך שותף אמין, נאמן ומיומן.
 
כאמור, התמורות במערכת החינוך בשנים האחרונות – אפשר לומר: בעשורים האחרונים – לא התרחשו בחלל ערכי וחברתי ריק. הם ביטוי לתהליכים עמוקים המתרחשים בחברה הישראלית – לטוב ולרע. הם ביטוי למגמות ערכיות וכלכליות, שגם אם לא תמיד אנו שלמים אתם, חובתנו להכיר בהם ולהשלים עם מציאותם.
 
מחקר שערך פרופ' בשם אנדרסון מאוניברסיטת קולורדו בדק פעם בתי ספר שערכו שינויים משמעותיים בתכנית הלימודים ודיווחו על הצלחה. 20 יום רצופים שהה צוות החוקרים בכל אחד מבתי הספר הללו, בדק את התהליכים, ראיין מורים ותלמידים, אסף מסמכים, התרשם והעלה את מסקנותיו על הכתב. אינני מתכוון, כמובן, להיכנס לעובי עמודי הדו"ח של אותו מחקר, אבל כדאי מאד שניתן את לבנו למסקנות העקרוניות. מסתבר, אם כן, שכל בתי הספר סימנו מראש, פחות או יותר, את אותן מטרות, צנועות למדי ולא מפתיעות: שהתלמידים יהיו פחות פסיביים בלמידה, שיבינו את החומר ולא רק ישננו אותו, שיסתמכו על מקורות למידה מגוונים וישתמשו בטכניקות שונות. בתי הספר הללו היו מראש פתוחים לשינויים. הם בסך הכל רצו קצת לשנות את ההוראה המסורתית, ובדיעבד התברר שהשינוי היה גדול בהרבה ממה שציפו מלכתחילה. לשם כך הושקעו משאבים רבים יותר, והמורים שכנעו את עצמם וגם השתכנעו שהמאמץ כדאי.
 זאת אינה תורה מסיני. מה שנכון בקולורדו, נכון גם אצלנו. לא צריך להמציא את הגלגל, צריך רק רצון טוב, משאבים נכונים ומאמץ משותף, שיש גמול בצידו. "אופק חדש" אינה סוף דרך, אלא ראשיתו של מהלך. ההסכם הזה מבטא תפיסת עולם וחזון חינוכי, אשר אינו שונה במהותו מכל ניסוי, מכל מחקר חינוכי ומכל הצלחה בכל מקום בעולם. המורים נותנים לכך יד, בעיקר אם משתפים אותם בתהליך. בהמשך הדרך נשאף בהחלט להרחיב את "אופק חדש" ולהעמיקו. איננו מקדשים רפורמות, אבל אנחנו בהחלט גאים שהתגברנו על הפחד מפני הלא נודע ושהשכלנו בשלוש השנים הללו לצעוד קדימה ולראות נהרת הקלה ושמחה על פניהם של מורים ואנשי צוות, שתוגמלו על מאמציהם, שבמידת מה הושב להם כבודם, ושגם מופתעים מן התוצאות וההישגים. "וישן מפני חדש תוציאו" אומר הפסוק במקרא, ואכן לנגד עינינו תופס אופק חדש ותכליתי את מקומו של הישן במערכת החינוך.

מתוך אתר הסתדרות המורים - דברים שנאמרו בכנס החינוך במוסד ואן ליר

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008