מאת: חיים אדלר
כאשר תופעה אינה מוגדרת קשה לנהל דיון מושכל בעניינה, כל שכן להתמודד עמה. הבה נראה כיצד אנו מגדירים ומכנים את הנוער שהוא נושא גיליון זה של הד החינוך, ומהן המשמעויות של ההגדרות והכינויים האלה.
מה פירוש "נוער מנותק"? לכאורה ההגדרה פשוטה למדי: צעירים בגיל ההתבגרות שאינם לומדים במערכת החינוך, אינם עובדים ולא הפנימו את מערכת הערכים הבסיסית של החברה. התופעה של "נוער מנותק" מצומצמת יחסית, שכן למערכת החינוך הישראלית יש כוח אחזקה גבוה: רק כ־7% מקרב הצעירים בשנתונים של החטיבה העליונה בחינוך העל־יסודי נושרים מבית הספר. בארצות הברית, לשם השוואה, כ־25% מן השנתון הגילי אינו מסיים לימודים על־יסודיים. אפשר להעריך את היקף התופעה של "נוער מנותק" בישראל ב־25,000 בני נוער בגילים 16 עד 18 בערך.
גם אם התופעה של "נוער מנותק" מצומצמת יחסית, יש לפעול לצמצום נוסף שלה. לשם כך עלינו להבין את מקורותיה. אפשר לקבוע כי הנוער המנותק הוא חלק ממה שמכונה בשנים האחרונות "ילדים ונוער בסיכון". הילדים והנוער הכלולים בקטגוריה זו הם אותם ילדים ובני נוער שיש סיכון, בגין התנאים הכלכליים והחברתיים של משפחותיהם ויכולותיהם האישיות, שלא יסיימו את לימודים בבית הספר, שלא ימצו את כישוריהם ושתפקודם כבוגרים – במשפחה, בחברה, במקצוע – יהיה לקוי. זהו אובדן לחברה וליחיד כאחד.
ההיקף של "ילדים ונוער בסיכון" גדול בהרבה מההיקף של "נוער מנותק". רק שיעור מסוים מ"ילדים ונוער בסיכון" יהפוך ל"נוער מנותק".
יש לראות את התופעות של "נוער מנותק" ו"ילדים ונוער בסיכון" גם בהקשר של צדק חברתי: העובדה שצעיר שנולד למשפחה בסיכון מועד לסוציאליזציה לקויה ולחיים בשולי החברה היא אי־צדק משווע. חייו של צעיר כזה במסגרת המשפחה הם חיי מצוקה, ולא זו בלבד אלא שהוא נידון לחיים כאלה גם בבגרותו.
לצד אי־הצדק שבתופעה זו, יש גם נזק מבחינת התועלת החברתית: שיעור מסוים מתוך הצעירים בסיכון יהיה נטל על מוסדות החברה – מוסדות הרווחה, שירות בתי הסוהר ועוד. יתר על כן, הם יגרעו מכוח העבודה הנדרש כל כך למדינות בעידן של תחרותיות גלובלית. התחרותיות של מדינה, חברה וכלכלה תלויה באיכות החינוך הניתן לצעירים. מי שמתנתק – בגלוי או בסמוי – ממערכת החינוך אינו יכול להשתתף במאמץ הכולל לשפר את איכות החיים של החברה.
מהו ההיקף המשוער של ילדים ונוער בסיכון? אפשר לקבוע במידה ניכרת של ביטחון כי כשליש מילדינו מסיימים את בית הספר היסודי כשהם אינם מבינים את הנקרא, אינם יודעים חשבון ואינם יודעים לפענח משפט הכתוב באותיות לטיניות (הם מוגדרים non readers). ילדים וילדות אלה הם "בסיכון", שכן אין להם סיכוי לעמוד בדרישות התפקיד של תלמיד בבית ספר על־יסודי. להערכתי, רוב הילדים ובני הנוער הללו הם ילדים ובני נוער שחיים מתחת לקו העוני. 40% מילדי ישראל חיים מתחת לקו העוני – שיעור גבוה ביותר בכל קנה מידה.
"פרברים" ו"שכונות"
מה נוכל ללמוד מן המושגים המשמשים לתאר את מגזר הנוער הזה? אילו השקפות עולם ודפוסי מדיניות מגלמים מושגים אלה?
אחד המושגים המוקדמים ביותר היה "נוער פרברים". הכינוי הזה נלקח מהתרגום לעברית של המיוזיקל הידוע של ליאונרד ברנשטיין, West Side Story. הסרט תורגם כזכור ל"סיפור הפרברים", אף על פי שמשמעות המושג "פרברים" בארצות הברית שונה לגמרי מזו שיוחסה ל"פרברים" שלנו. בפרברים שלהם מתגוררות משפחות מבוססות, בעוד שב"פרברים" שלנו – מה שמכונה כיום "שכונות" – מתגוררות משפחות לא מבוססות.
המושג "פרברים", שרווח בשנות הארבעים והחמישים, התגלגל ל"שכונות", ללמדך ששכונת "רחביה" בירושלים או "אחוזה" בחיפה אינן שכונות, ואילו "שכונת התקווה" בתל אביב או "הקטמונים" בירושלים הן שכונות. המושגים "פרברים" ו"שכונות" מקשרים בין הסיכון שבו נתונים ילדים ונוער ובין מקום מגוריהם.
לכך יש לפחות שתי משמעויות חשובות: (1) הגורם המרכזי להיותו של נוער "מנותק" או "בסיכון" הוא אזור המגורים – היישוב או השכונה. אם נער מגיע מאזור כזה יש לו פוטנציאל להיות "מנותק" או "בסיכון". (2) האנשים המתגוררים ב"פרבר" או ב"שכונה" אינם נמצאים שם במקרה. "פרברים" ו"שכונות" הם הומוגניים; גרים בהם "חרדים" או "ערבים" או "אתיופים" וכדומה. לא המבנים הפיזיים הם המקור לסיכון, אלא האנשים שגרים בהם. המוצא, בקיצור, הוא הגורם להיותם של צעירים מנותקים או בסיכון.
אנו יכולים אפוא לצעוק שוב ושוב שאסור להוציא את השד העדתי מהבקבוק או אסור לייחס מקרים פרטיים לקולקטיבים – ל"מרוקאים", ל"רוסים", ל"ערבים" וכו' – אך מושגים דוגמת "נוער פרברים" או "נוער שכונות" נוגעים לקולקטיבים ומרמזים על כך שמוצא לאומי, אתני או אחר הוא הגורם למצבם של ילדים ונוער.
"נוער שוליים" ו"נוער מוחלש"
המושג "נוער שוליים" מעביר אותנו לשלב חדש. הפעם לא המוצא הוא הגורם אלא המיקום על מפת החברה. משמע, החברה אחראית למצב הילדים והנוער, ולא מוצאם. אם החברה אחראית, אז עליה לטפל.
יתר על כן: את המוצא אין לשנות, אך את המיקום החברתי אפשר לשנות. אפשר לזוז מ"השוליים" ל"מרכז", למשל באמצעות חינוך והשכלה. המושג "נוער שוליים" מזמין אפוא התערבות לצורך צמצום השוליים וניעות חברתית.
יש שהרחיקו לכת והמציאו מושגים כגון "נוער מוחלש" או "נוער מודר" (מלשון "הדרה"). המושגים האלה קוראים לחברה לתקן את שעיוותה – החלישה או מידרה. אך מושגים מאשימים כאלה הם בעייתיים, לדעתי, שכן אין ביכולתנו להוכיח שהחברה או מוסדותיה עשו מאמץ מכוון להחליש או למדר ילדים ונוער כלשהם. ייתכן שמוסדות החברה לא פעלו ביעילות ובנחישות מספיקות כדי למנוע את הניתוק והסיכון של ילדים ונוער, אך אין להאשימם בפעילות שנועדה לכך.
לכן נראה לי ש"נוער שוליים" – למרות הרתיעה שהוא מעורר – הוא מושג חיובי ובונה יותר מן המושגים האחרים, המושגים המשייכים (למוצא) והמושגים המאשימים (את מוסדות החברה). כאשר מדובר על מיקום ילדים ונוער על מפת החברה אפשר לקרוא למנהיגות החברתית להשקיע משאבים ומאמצים לשפר את מקומם במפת החברה.
"טעוני טיפוח"
ראוי לעניות דעתי להעיר הערה או שתיים על מושג ששימש אותנו שנים רבות בדיונים על ילדים ובני נוער בסיכון. באמצע שנות השישים נטבע המושג "טעוני טיפוח" – מושג שסר חנו ויצא משימוש. המושג הזה אינו משייך, אינו מאשים, אלא קורא למוסדות המדינה לפעול ובעיקר יש בו אופטימיות: אם נטפח את הילדים והנוער שמושג זה חל עליהם, הם יצמצמו פערים ויהיו כשאר הילדים והנוער; אם נפצה אותם על החסך שחוו בשלבי התפתחות מוקדמים בחייהם (בגין התנאים הכלכליים הקשים, בגין היות הוריהם עולים חדשים, בגין ההבדלים הבין־תרבותיים ועוד), הם יוכלו לתפקד בהצלחה כתלמידים ולנוע מן השוליים לעבר המרכז.
"טעוני טיפוח" הם ילדים ובני נוער שנמצאים בשולי בית הספר כתלמידים ובשולי החברה כבוגרים. לעתים הם מתנתקים. המילה "טעוני" מצביעה על יכולתם לתפקד כהלכה רק אם "נטעין" אותם – באמצעות חינוך וטיפול מתאימים – במה שנחסך מהם בילדותם. ואנו מחויבים לכך כאשר אנו מדברים בשבחי הקליטה, השוויון והצדק החברתי. המושג "טעון טיפוח" לא רק אבחן אלא גם צייד את המורים והמטפלים בכלי טיפוח. לא נפרט אותם כאן, רק נאמר שהמושג הזה מבחינת מובנו המילולי הוא המושג האופטימי והאופרטיבי ביותר בתחום.
אם כך, מדוע הוא נעלם? משום שהפך עם השנים למשייך ומתייג. בשימוש היום יומי נהיה "טעוני טיפוח" מושג המפלה לרעה קבוצות אוכלוסייה מסוימות בשל מוצאן.
"נוער בסיכון"
בשנים האחרונות המושג הרווח הוא "נוער בסיכון" או "ילדים ונוער בסיכון". אין לו מסר מפלה או מתייג, אך גם אין בו רמז למקורות הסיכון או לאפשרויות להפחית או לסלק אותו. בעיקר אין בו רמז לתשובה על השאלה העיקרית: על מי מוטלת האחריות לפעול לצמצום או לסילוק הסיכון? המושג הולם אפוא את העידן הנאו־ליברלי שבו אנו חיים, עידן שבו המדינה מקצצת את השקעותיה בצמצום פערים חברתיים ובתיקון עוולות חברתיות באצטלה של הומניזם דמוקרטי. דווקא הגישה הרב־תרבותית מחזקת את המגמה הזאת, שכן היא גורסת שאל לה למדינה להתערב במרקם החברתי־תרבותי של מיעוטים, שלכל מיעוט תרבות משלו ושכל התרבויות שוות בערכן.
ובאותו הקשר: המושג שפתחנו עמו – "נוער מנותק" – נעלם כמעט כליל מהשיח הציבורי והמקצועי. מדוע בוחרים קברניטי החברה ואף החוקרים במדעי ההתנהגות להתעלם מתופעת הניתוק (שהרי אם אין מושג לציון תופעה, נראה שמתעלמים ממנה)? בין השאר משום ש"ניתוק" קיבל בהגות הפוסט־מודרנית היבט חיובי: בתי הספר, על פי הגות זו, משעתקים את המבנה המעמדי של החברה – מנציחים את אי־השוויון ומקבעים את השוליים ואת המרכז במקומם. הדרך לצאת מהמיקום המעמדי בתחתית החברה היא אפוא להתנתק מבית הספר. אך כאשר אין בנמצא מסלול חלופי לעבר המרכז מלבד המסלול החינוכי וההשכלתי, הגישה הפוסט־מודרנית משלימה את הגישה הנאו־ליברלית ומונעת משאבים שיכולים לחלץ ילדים ונוער ממצבם החברתי השולי ולקדם אותם לעבר המרכז.
מתוך אתר הסתדרות המורים - הד החינוך
