יום ב' 26/10/2020 | 14:19
 
 
  פארק תמנע   מגדל דוד בירושלים
 > חוצה ישראל

מאת: יפעת ארליך

גישה הומניסטית, אמנה חברתית וכבוד האדם, כך קוראים לעשייה החינוכית בצפון תל אביב. בשילה משתמשים בשפה אחרת: חינוך למידות ולמנהיגות. בבית הספר החרדי בבת ים מדברים על אהבת הבריות ועל שמירת הלשון. בבית שמש, בזכות האינטגרציה, לא צריך לדבר על חסד, פשוט חיים את זה. באבו גוש מאמינים בדיאלוג, בחינוך לזכיות ולחובות, ושותפים בפרויקט "ילדים חיים בשלום". הטרמינולוגיה אולי שונה, אבל בסופו של דבר כולם מנסים לחנך את הילדים להיות בני אדם.

מי יוריד את המים?

בית ספר "נעמי שמר" בשכונת תל ברוך צפון בתל אביב, עומד בכל הקריטריונים של בית ספר צפוני: מבנה מטופח וחדיש, אוכלוסייה ברמה סוציו אקונומית גבוהה, ותמונה של רבין בחדר המנהלת. כשעירית ויטל הקימה את בית הספר לפני שלוש שנים, היה לה חשוב לגבש צוות מורים מאוזן. היא רצתה לשלב בין מורים צעירים, רעננים, עם ברק בעיניים, לבין מורים מנוסים וותיקים שהברק בעיניהם לא כהה. היא עצמה כבר בעלת ניסיון רב בניהול, ועיניה עדיין נוצצות.
השיחה ביננו מתחילה בנושא פעוט כביכול, הברק - לא בעיני המורים, אלא בשירותים. קשה שלא להתפעל מהשירותים המפוארים והמצוחצחים בכל רחבי בית הספר. לא רק האסלות התלויות, השיש והמראות עוררו את השתאותי, אלא בעיקר התחזוקה, שלא הייתה מביישת גם בית מלון. "בשבילי השירותים הם הראי של בית הספר", אומרת עירית. "רמת הניקיון של השירותים היא לא עניין טכני, זה חלק מהאני מאמין של בית הספר. אני מאוד מאמינה בגישה ההומניסטית, זה הדגל שלי. כבוד האדם הוא נר לרגליי וזה מתחיל באיך נראים השירותים".
- מי אחראי על הניקיון?
"מעבר לכך שעובד הניקיון פעיל במהלך יום הלימודים ולא רק בסופו, יש גם פטרול של תלמידים שעוקב שהכל בסדר. בכל יום שישי יש לנו פורום שבו מתכנסת נציגות של התלמידים למפגש אתי, כל שבוע שני ילדים אחרים מכל כיתה, וכך אני מצליחה לפגוש את כל התלמידים. בשיחה כזו התלוננו בפניי תלמידים שלא נעים להם להיכנס לשירותים, ואז דאגנו לטפל בעניין. הנטייה בעידן הזה, בפרט של ילדים צעירים, היא שמישהו אחר יוריד את המים. השאלה "מי מוריד את המים" היא מטפורה לאחריות חברתית בכלל".
עירית מספרת שבשנתו הראשונה של בית הספר הרגישה שנוצרת בו אווירה של אי נחת. לא היו גילויי אלימות ממש, אבל הייתה בעיה של גבולות. אמירות כמו "לא בא לי" למורה, ופנינים דומות. היא הבינה שלפני שבית הספר מגבש חזון ומצע חינוכי, הוא חייב להציב גבולות ברורים: "עברנו תהליך ארוך, שבו, מתוך לימוד משותף של ההורים, הילדים והמורים, גיבשנו אמנה חברתית, כדי שהערכים ההומניסטיים יהיו האקלים של בית הספר. חוק בל יעבור בבית הספר הוא שמירה על רכוש הפרט ועל רכוש ציבורי למשל. התפלאתי לראות עד כמה מהר האמנה הזו השיגה את מטרותיה. אני יכולה להניח על מדפים במסדרון ספרים, ולהיות סמוכה ובטוחה שאף אחד לא ישחית אותם. כשהילדים מתרגלים לסביבה אסטטית, הם גם ישמרו עליה. היום אני זוכה ליהנות מאווירה חיובית, נעימה ומאפשרת. כמובן שצריך כל הזמן לתחזק את הדיאלוג, אבל כעת יש כבר יותר פניות להמשיך הלאה".
- יש בבית הספר תלמידים מאזורים אחרים בתל אביב?
"לא, רק מהשכונה הזו. אני חוששת שעוד מעט גם לא אוכל לקבל את כל ילדי השכונה. כיום יש כבר יותר מ-530 ילדים מכיתה א' עד כיתה ה' בבית הספר, והכיתות עמוסות, חלקן עם 39 תלמידים. לשכונה הזו קוראים בני ברק של תל אביב, זו שכונה של משפחות מרובות ילדים. זה הפך להיות טרנד, משפחות צעירות, מבוססות וגדולות. ארבעה-חמישה ילדים בתל אביב זה כבר משפחה מרובת ילדים. מרחק של עשר דקות נסיעה מכאן הסטנדרט הוא לא יותר משני ילדים, וכאן יש תופעה חדשה ומעניינת".
- איך מתמודדים עם העומס בכיתות?
זו בהחלט בעיה. אני משתדלת לפצל את הכיתות במקצעות שהם לא חלק מהליבה, כמו מוזיקה, מחשבים, תנועה, דרמה, ספרייה, רישום וחלילית. כל המקצעות הללו נלמדים אצלנו במהלך השנים כחלק ממסגרת הלימודים הרגילה, שמסתיימת ב-13:30. לאחר מכן יש מועדונית של בית הספר, שבה משתתפים כ-180 תלמידים הנהנים מחוגים נוספים. בנוסף לכך, יש מורות סייעות שנכנסות לכיתה ועוזרות גם באופן פרטני וגם בקבוצות קטנות. בגלל שהניהול הכלכלי של בית הספר הוא עצמי, כלומר באחריותי, יש לי אפשרות להשביח את ההוראה בדרכים שונות.
- כמה ההורים משלמים?
על פי החוקים של משרד החינוך: כ-800 שקלים בשנה. חשוב לי לציין שמוסר התשלומים גבוה. כל ההורים משלמים, ובלי להתלונן. בנוסף לכך, המועדונית עולה כ-900 שקלים בחודש, אבל זה כבר מחוץ לשעות הרשמיות של הלימודים.
- מהי רמת ההשכלה הממוצעת של המורים בבית הספר?
בעיניי, האיכות של חדר המורים היא המפתח להנעת התהליך החינוכי, ולכן אני משתדלת להשקיע בו, בעזרת הרבה השתלמויות, ליווי ותמיכה. כל המורים בבית הספר הם בעלי תואר ראשון, וכעשרים אחוזים הם בעלי תואר שני או במהלך לימודיהם לקראתו. כל המורים משתלמים בבית הספר וגם מחוצה לו.

בית ספר שחיים בו
בכניסה לבית הספר "אוהל שילה" תלויה מפה גדולה של ארץ ישראל בליווי הפסוק "לך אתן את הארץ הזאת". אני לא יכולה שלא להשוות לתל אביב. גם שם תלויה במסדרון אותה מפה, בתוספת ציטוט נחמד משיר של נעמי שמר "אצא לי לטייל". קצת פחות מחייב מהציטוט הקודם. ליד מפת הארץ המנון המדינה, מגילת העצמאות, ותמונה של שמעון פרס נשיא המדינה; כך גם בכל כיתה. איכשהו הגינונים הלאומיים הללו חסרים בבתי הספר הדתיים. בשונה מהכיתות הצפופות יחסית בתל אביב, הכיתות בבית הספר היסודי ביישוב שילה מרווחות יותר, עד שלושים תלמידים בכיתה. אם השירותים הם הראי של בית הספר, אז מצבו סביר, אך יש לו עוד לאן לשאוף. מול חוסר הטיפוח היחסי של המסדרונות, קשה שלא להתפעל מפינת החי, כמעט גן חיות, של בית הספר. שם, בשונה מפנים בית הספר, לא תמצא בדל נייר על הדשא או בברֵכת הברווזים. על הצחצוח הזה אחראים הילדים עצמם, שנהנים גם ממפגשים קבוצתיים וגם מטיפול פרטני בפינת החי.
שערי בית הספר בשילה פתוחים לכל, וקרוב לעשרה אחוזים מ-210 תלמידיו הם עולים חדשים, מאתיופיה, מצרפת ומארצות הברית. המוטו של בית הספר, כפי שמציג אותו מנהלו הרב דוד סעדיה, הוא עזרה למתקשים ואתגר למצטיינים: "העזרה למתקשים", מסביר הרב דוד, "באה לידי ביטוי במערך מסייע, ששיאו שתי כיתות מקדמות בבית הספר, שעליהן גאוותינו. בזכותו של המערך המסייע זכינו בפרס מחוזי על 'קידום הישגים לימודיים ומענה לשונות'. האתגר למצטיינים נעשה בעיקר באמצעות תגבור מערכת הלימודים בשעות הצהריים, שכולל הוספה של עשר שעות, שש מתוכן בלמודי קודש וארבע בלימודי חול. תשעים אחוז מהתלמידים שותפים באופן מלא או חלקי במערך התגבור, והם נהנים ממגוון חוגים: מוזיקה, נגרות, אמנות, כדורסל, מדעים ומחשבים. בעיניי התגבור הוא פנינה ייחודית בבית הספר".
בית הספר גובה מההורים 480 שקלים בשנה, על פי הטבלה של משרד החינוך, ובנוסף 200 שקלים לחודש למעוניינים בלימודי התגבור.
הרב דוד, שמנהל את בית הספר כבר ארבע שנים, מספר שרמת ההשכלה של מורי בית הספר גבוהה: קרוב לארבעים אחוז מהמורים והמורות הם בעלי תואר שני או במהלך לימודיהם לקראתו. פעם בשבוע בשעות הצהריים נערכת השתלמות בתוך בית הספר במסגרת בית מדרש למורים.
הרב דוד לא נראה כמו מנהל קלסי; חסרה לו הקשיחות האופיינית לתפקיד. בעדינות הוא מסתובב בבית הספר, משרה אווירה של רוגע ושל קבלה. התלמידים מכבדים אותו, קמים לכבודו עם כניסתו לכיתה, אך לא חוששים ממנו. כשאני שואלת אותו איך הוא מתמודד עם ניקיון בית הספר, וניקיון השירותים בפרט, הוא שואל בחשש מחויך: "מה, כבר ראית?". לא, שום דבר נורא, בסך הכל סביר, אני עונה, אבל בהשוואה לתל אביב... "זה בית ספר שחיים בו", הוא מסביר. אחר כך הוא מספר שבעקבות תלונות של תלמידים הם החליטו להגדיל את משרת עובד הניקיון, למרות הקושי התקציבי, וכעת הוא מנקה את השירותים לאחר כל הפסקה, ויש גם תורנות של התלמידים לניקוי החצר והכיתות.
- יש גילויי אלימות בבית הספר?
אין לנו בבית הספר מלאכים; "והארץ נתן לבני אדם". טבעם של ילדים גם לריב. יש אירועים, ואנחנו מתמודדים אִתם בהתאם לאופי המקרה. אי אפשר להגיד שאנחנו כל הזמן עסוקים בזה. ממש לא. כאשר קורה משהו אנחנו משתדלים להגיב מיד, ולא להשאיר שום דבר מתחת לבלטות. מצאתי שאחד האמצעים להרגיע את האווירה הוא לדאוג לנוכחות של מורים גם בחצר. בטווח הארוך יותר אנחנו משקיעים הרבה בחינוך למידות. תחת הכותרת של "מטיבים לכת בדרכי נועם" יצרנו מגוון פעילויות: בתוך הכיתות בשיעור מידות, כחלק מהמערכת הלימודית; בפעילות חברתית לאורך כל השנה; ובחלוקת צל"שים על התנהגות טובה. כדי ליצור תחושת שייכות ושותפות, חשוב לנו שהתלמידים יהיו מעורבים בעשייה. המוקד שלנו כעת הוא סביב הנהגת בית הספר. נבחרו כשישים ילדים לוועדות שונות, כמו מועצת תלמידים, ועדת עיתון, פינת חי, ספרייה, טיולים, אמנות, אנגלית ועוד. לכל ועדה יש מורה מלווה, וכך כולם מעורבים בעשייה.

לא מפסיקים לשיר
בית הספר "עוזיאל" בבית שמש, שבו לומדים קרוב ל-530 ילדים, שוכן בקו התפר שבין שכונת הווילות רמת שרת לבין אזור השיכונים. במסדרונות המטופחים של בית הספר נשמעות צהלות באנגלית ובאמהרית. חגיגה של אינטגרציה. ילדים ממשפחות אנגלוסקסיות מבוססות לצד עולים מאתיופיה ממשפחות מצוקה. כמעט סוחט דמעות. הרב אוריאל פדידה, מנהל צעיר שזו שנת הניהול הראשונה שלו בבית הספר, מספר בהתרגשות: "רק השבוע קיבלנו שני ילדים אתיופים חדשים שהגיעו מצפת. כששאלתי את המורה שלהם אם יש להם ספרי לימוד, היא ענתה שוועד הורים כבר קנה לילדים לא רק ספרים, אלא גם ביגוד ונעלים. ועד ההורים אפילו לא טרח לספר לי על כך, כי הם כבר כל כך רגילים לזה. יש כאן הורים נהדרים, שיש להם רגישות אדירה לעולים. הם מגייסים כספים מחו"ל, וגם תורמים בעצמם. תרבות אמריקנית של נתינה".
לפני חמש שנים התקבלה החלטה בעיריית בית שמש לפזר את התלמידים העולים מאתיופיה בכל בתי הספר הדתיים בעיר. גם אל בית הספר היוקרתי השכן ברמת בית שמש לומדים כארבעים ילדים אתיופים המשולבים בכיתות הרגילות, כך שבשכונות הוותיקות שבמרכז בית שמש ובדרומה לא נותרו בתי ספר לכהי עור בלבד. "אין בית ספר של אתיופים. הנטל מתחלק בין הרבה בתי ספר. כך אין סטיגמות, והמחסום הפסיכולוגי נשבר. כיום אפשר באמת לעבוד עם הילדים הללו ולהביא לידי ביטוי את הכשרון שלהם. בבית ספר שלנו יש איזון: שליש עולים מאתיופיה, שליש אנגלוסקסים, ושליש בני משפחות ותיקות בבית שמש. האיזון נשמר גם בתוך הכיתות. שלושים הילדים שבכל כיתה יהיו מכל חתכי האוכלוסייה".
- מהו סדר הגודל של תשלומי ההורים?
"סביב אלף שקלים בשנה. יש הנחות מפליגות למשפחות שזקוקות לכך, לפעמים עד כדי רבע. הורי העולים משלמים. הם מגלים התעניינות ואכפתיות גדולה, יותר מהורים ישראלים מחתך סוציו אקונומי דומה. יפה לראות איך ההורים האתיופים מלווים ילדיהם כל יום עד בית הספר, ובצהריים ממתינים להם בחוץ. בבית הספר יש יום חינוך ארוך. ארבעה ימים בשבוע הלימודים מסתיימים ב-15:30, ולכן יש גם מפעל הזנה בבית הספר. כל ארוחה עולה חמישה שקלים וחצי, אבל יש ילדים שמשלמים רק חצי שקל. העיקר לשלם משהו, כדי לא להתרגל לקבל בחינם".
הרב אוריאל מספר שבמסגרת "קרן קרב" מתקיימים בבית הספר חוגי העשרה שונים על פי בחירת התלמידים: גיטרה, חלילית, בישול, מחול, אמנות, קיפולי נייר, מדענים צעירים וטניס שולחן. היצירות של הילדים, חלקן מחומרים יקרים ועדינים, מוצגות בתערוכות שונות ברחבי בית הספר. כך למשל בסיגד האתיופי, שנחגג ברוב עם, הוצבה תערוכה גדולה ומיוחדת שבמרכזה ציור של ילד אתיופי ברוך כשרון. אף אחד לא פוגע ומשחית, אין ונדליזים. הגישה החינוכית שככל שהילדים חשופים יותר לאסטטיקה הם שומרים יותר על רכוש בית הספר חוצה מגזרים, היא יפה הן לצפון תל אביב והן לדרום בית שמש. הרב פדידה מכיר טובה לקודמתו שהשאירה לו ירושה טובה כל כך. מי שהצליחה ליצור את האווירה החיובית הזאת ולהפוך את בית הספר לאחד מהמטופחים בארץ היא אילנה ירחו, שהקימה את בית הספר ועמדה בראשו במשך 13 שנה.
בבית הספר מופעלת גם "תכנית מורשת", שבמסגרתה מתקיים בית מדרש בחדר המורים, וערבי לימוד משותפים להורים ולילדים. אחת לחודש מתקיים לימוד פיוט, כדי לקרב את הילדים למסורת אבות ולחזור לשורשים. בכל מפגש אחד מהפיוטים הנלמדים קשור למסורת האתיופית.
בחדרו של הרב פדידה מונחת גיטרה בקרן זווית. עם הגיטרה הזו הוא מנסה לפרוט על נשמות הילדים. פדידה הוא מוזיקאי, ממקימי להקת "שלהבת", והוא משתמש במוזיקה ככלי חינוכי ולימודי: "למוזיקה יש כוח אדיר לשלב בין למידה לחוויה. בכל יום שישי אני מרכז את אחת השכבות סביב הגיטרה ואנחנו שרים שירי קודש, משננים משניות בעזרת מנגינות שהקלטתי באולפן הביתי שלי, לומדים פרשת שבוע, ומספרים סיפורים חסידיים. מפעים לשבת עם תשעים ילדים שכולם שרים, גם שירים מורכבים ועכשוויים. לפני שבוע התקשרה אליי אמא שסיפרה שהשבת שלהם בבית כבר לא מה שהייתה קודם. יש לה שני בנים בבית הספר, והם לא מפסיקים לשיר".
מקבלים באהבה
לאחר מסע חיזורים ממושך סביב לשכת הדוברות של משרד החינוך, קיבלתי את האישור הנכסף לראיין את המנהלת של בית הספר בית יעקב החסידי בביתר עלית. משרד החינוך לא מאפשר לעיתונאים להיכנס בשערי בתי הספר, ואוסר על המנהלים לשוחח עם עיתונאים לפני קבלת אישור מלשכת הדובר. מעניין מה יש להם להסתיר. מסע ייסוריי לא תם. המנהלת, שהתייעצה עם רב בית הספר, קיבלה ממנו הוראה שלא להתראיין. נאלצתי להמשיך את הרומן עם לשכת הדוברות, שהתקשתה למצוא מנהל של בית ספר חרדי שיאות לשוחח עם כופרת כמוני.
האמיצה היחידה הייתה רחל עטייה, תושבת בני ברק, שמנהלת בית ספר לבנות וגני ילדים השייכים למוסדות "ישועות יעקב יוסף" בבת ים. מוסדות אלה, שכוללים ישיבה, גני ילדים ובתי ספר לבנים ולבנות, הוקמו על ידי הרב יעקב עטייה, שהיה רבה הראשי של הקהילה היהודית בביירות בשנים 1949-1966, ולאחר שעלה ארצה קיבץ סביבו קהילה של יהודים מביירות. בית הספר, ששייך לזרם "מוכר שאינו רשמי", הוקם לפני 14 שנה. את צעדיו הראשונים החל עם עשרים תלמידות. הוא פתח את שעריו לכל דורש; לא רק לחרדים, אלא גם לכל המתחזקים שבדרך, בתנאי שיקבלו עליהם את תקנון בית הספר, שכולל שמירה על צניעות ועל כללי התנהגות מתאימים.
השילוב של בית ספר חרדי ורמת לימודים גבוהה משך אליו קהל רב, רובו המוחלט מבני עדות המזרח, וכיום רק בבית ספר הבנות לומדות כ-500 תלמידות. "אנחנו מקבלים באהבה את כולם", אומרת רחל עטייה, "בית הספר הוא סמל ודוגמה להתנהגות טובה של הילדים בבת ים. אין אצלנו אלימות. אם חלילה יש חריגה מהגבולות, אנחנו מדברים עם הילדה, משתדלים תמיד ללכת בכיוון החיובי, לעודד, לברר עם היועצת מה הרקע לקושי של הילד ולשוחח עם ההורים. סביב הנושא של התנהגות יש הרבה עבודה של המחנכות וגם פעילות חווייתית. במשך תקופה ארוכה הנושא שעסקנו בו היה כבוד הבריות ושמירת הלשון, בסופו של דבר זה מחלחל אל התלמידות. אני מרגישה שזה משפיע מאוד, מקבלים מיד את התוצאות. ההורים מספרים לנו על שיפור והתקדמות".
- מהי ההשכלה של המורות בבית הספר ומאיזה מגזר הן באות?
המורות הן חרדיות, בוגרות מוסדות חינוך חרדיים. אין אצלנו מורות בעלות תואר שני, זה לא מקובל בקרב הנשים החרדיות.
- כמה ההורים צריכים לשלם?
יש תשלום של 270 שקלים בשנה, ועוד תשלומים קטנים על פעילויות מיוחדות.
- איך כל כך מעט?
גם בזה לא כל ההורים מצליחים לעמוד. יש כאן משפחות גדולות. היום לא צריך להיות מובטלים כדי להתקשות לפרנס משפחות ברוכות ילדים. גם הורים שכירים מתקשים לעמוד בנטל הכלכלי. המצב לא פשוט. למרות שהתלמידות החל מכיתות ג' מסיימות את יום הלימודים ב-15:00, אין לנו האמצעים להקים בבית הספר מערך הזנה.
בבית הספר בבת ים לומדים את כל מקצעות החובה של משרד החינוך, כולל אנגלית, מחשבים ומדעים, ויש תוספת שעות בלימודי קודש. כחלק מהמערכת הבנות לומדות גם אמנות, ופֵּרות מלאכתן מעטרים את כותלי בית הספר. מלבד זאת אין לבית הספר תקציב לשיעורי העשרה נוספים, את שיעורי התנועה, הדרמה, וקיפולי הנייר הם משאירים לילדי תל אביב, שילה ובית שמש.

חופשת חורף
במוצאי חג הקרבן שלה, ובמוצאי השבת שלי, אני מצליחה לשוחח טלפונית עם אלמזה חטיב. היא נמצאת אצל ההורים בשפרעם לכבוד החג, ובית הספר באבו גוש סגור עד אמצע ינואר בשל חופשת החורף. אלמזה, בוגרת תואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים, מנהלת את בית הספר היסודי באבו גוש זה ארבע שנים. בבית הספר לומדים 610 תלמידים, 35 תלמידים בכיתה בממוצע. בבית הספר 18 כיתות רגילות ושלוש כיתות חינוך מיוחד. חדר המורים מורכב מחמישה גברים ושלושים נשים, שמתוכן שתיים הן בעלות תואר שני.
תכנית הלימודים כוללת את כל מקצעות החובה. עברית לומדים החל מכיתה ב', ואנגלית החל מכיתה ג'. הם יודעים יפה את שתי השפות, כך גיליתי כשהלכתי להציץ בבית הספר הסגור באבו גוש ופגשתי כמה תלמידים שהחלו לשוחח אתי. הם ידעו לא רק עברית אלא גם אנגלית. השנה הוכנסו למערכת בבית הספר גם שיעור מוזיקה וכישורי חיים, ועוד שעה של חינוך גופני. חוגים אין בבית הספר, אך ילדים רבים נרשמים לחוגים במתנ"ס הצמוד. יום הלימודים מסתיים ב-14:00, ואין שירותי הזנה מטעם בית הספר. בית הספר שייך ל"תכנית חומש" של משרד החינוך, והוא מקבל הדרכה מקצועית, ליווי צמוד וסיוע כלכלי. אלמזה שמחה על כך מאוד, וכבר זוכה לראות את תוצאות התכנית בשיפור איכות ההוראה.
- איך מחנכים לנימוס ומשמעת?
בעיניי ובעיני הצוות זה נושא חשוב מאוד, ואנחנו עובדים על כך קשה בשיעורי חינוך ובכלל. אני אומרת למורים שהתלמידים יתנהגו כפי שהצוות מתנהג. יצרנו תקנון, אחרי תהליך ארוך של שנה וחצי, בשיתוף של הצוות, ועד ההורים וועד תלמידים. התקנון פותח בזכויות התלמיד, למשל הזכות לפרטיות - דיווח להורים בצנעה בלי שכל הכפר יהיה שותף; וממשיך בחובות - מתי יש להגיע לבית הספר, כללי הענישה על הפרעות בכיתה, וכדומה.
אלמזה מספרת שגם נושא הניקיון חשוב לה, והיא עושה הכל כדי שהילדים ירגישו בבית. היא מאמינה שככל שהתלמידים חשים יותר שייכות למקום, כך הם שומרים יותר על הרכוש ועל הניקיון. בכל הפסקה יש עשרה תורני חצר, ועובדי הניקיון מנקים את השירותים כמה פעמים ביום.
- יש הפרעות?
כן, יש לנו תלמידים שמתחצפים, ויש גם מעטים שממש מגיעים לאלימות; לא כלפי המורים אך בינם לבין עצמם. מבחינתנו זה קו אדום. אני מאוד מאמינה בדיאלוג, קודם כל לקחת את הילד לשיחה אישית, לא במסדרון תוך כדי ריצה. יש לנו חדר מיוחד שבו מורה יכול לשוחח עם תלמידים. קובעים זמן מראש ומכבדים את המעמד. כשזה לא עוזר, אנחנו מזמינים את ההורים. אם גם זה לא מועיל, הילד מושעה מבית הספר לתקופה קצרה, או מועבר לשכבה אחרת לכמה ימים.
- כמה הורים צריכים לשלם?
כל הנושא של גביית תשלום מההורים מראש עוד לא מסודר אצלנו. אנחנו גובים את התשלום בצמוד לאירועים, לפני טיול שנתי וכדומה. אבל בסך הכל זה לא עולה על 250 שקלים בשנה. אנחנו מקפידים שלא יהיה ילד שלא יבוא לטיול בגלל קשיים כלכליים, ואנחנו מחלקים מלגות מטעם משרד החינוך כדי למנוע מצב כזה.
- איזה עוד פעילויות ופרויקטים יש בבית הספר?
מדי פעם אנחנו מביאים הצגות מבחוץ, בימי שמש אנחנו מתאספים בבוקר בחצר למסדר, ואז יש ילדים שמציגים ושנואמים. יש לנו פרויקט מיוחד לכיתות ה', "ילדים חיים בשלום", מטעם עמותת .F.A.K הפרויקט כולל עשרה מפגשים שמונחים על ידי מדריכים מבחוץ. הנושא המרכזי הוא כישורי חיים, למשל איך לשמוע את הקול הטוב שבתוך האדם עצמו, לדעת לבחור בקול הטוב שמטיב גם עם עצמי וגם עם זולתי, ולא לבחור בקול הרע שלא חושב על תוצאות הבחירה. חלק אחר של הפרויקט כולל סיורים בגן הבוטני, תוך כדי מפגש עם ילדים מבית הספר ברחביה ולימוד יצירתי משותף על צמחיית הגן. במהלך הפרויקט ילדי רחביה באו לשתול צמחים בגינת בית הספר שלנו, והילדים שלנו שתלו בחצר ברחביה. לסיכום הסדנה התקיים מפגש משותף של הורי התלמידים מרחביה ומאבו גוש.

אולי הכל רק סטיגמה?
חמישה מנהלים שונים, וכולם מעידים על כך שאת פֵּרות העשייה החינוכית הם זוכים לראות תוך פרק זמן קצר, בבחינת נוטע עץ חרובים וזוכה לקטוף את פֵּרותיו בחייו; חמישה בתי ספר נקיים, מקושטים ומושקעים; חמישה בתי ספר שברובם אמרו לי תלמידים בשיחה אקראית שזכו ליחס אישי מהמחנכים שלהם. אז איך זה שתחושת אי הנחת ממערכת החינוך בישראל רווחת כל כך? אולי הסטיגמה הזו על מערכת החינוך היא חלק מהצורך הישראלי לקטר על הכל, סגנון שמזין את תחושת הכישלון במין מעגל סגור ללא מוצא?
שאלה זו, ועוד רבות, נותרו פתוחות, ובשוליים עוד שאלה קטנה שמציקה לי: איך זה שרק בבית הספר בהתנחלות ובבית הספר בכפר הערבי מודים שיש גם פה ושם אלימות?

מקור המאמר: http://www.reader.co.il/article/9604 

תמונת בית הספר במודיעין מתוך אתר עיריית מודיעין

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008