יום א' 22/09/2019 | 14:56
 
 
 
 
 > עמדה חינוכית לחודש אלול

מאת: הרב שמואל בירנבוים

המעבר מחופשת הקיץ לשנת הלימודים הוא מעבר חד מאד: מאווירת החופש והבילוי - הפסטיבלים למיניהם ובילוי החופים, לחודש התשובה - לימי סליחה והכנעה. הדבר לא קל, שהרי חינוך הוא תהליך הנעשה בסבלנות ובמתינות, וקשה מאד לשנות את האווירה בבת אחת. הרמב"ם ב"הלכות דעות" לימדנו כי יש צורך בקיצוניות נגדית כדי להגיע ל"דרך האמצע" ואולי בכך יתרונו של המעבר הקיצון מהבחינה הרעיונית, אך נדרשת מיומנות רבה  לבצע זאת הלכה למעשה כלפי התלמידים. מדובר פה באווירה כללית ולא באירוע חד פעמי, ובפעילות כלפי ציבור שלם ולא בתלמיד אחד. על כן יש להיערך לכך מבעוד מועד, לנהל חשיבה מערכתית מיוחדת לנושא זה,  ולהכין ולרתום את כל הצוות החינוכי לכך.

חסד עשה עימנו הקב"ה שנתן לנו חודש שלם של הכנה ל"ימים הנוראים"- כבר מראש חודש הספרדים משכימים לסליחות והאשכנזים מסתפקים בתקיעת השופר מידי בוקר, אך הכל בסימן "סליחה ומחילה" והכנה לקראת השנה החדשה.  אמנם גם בשאר המועדים "שואלין ודורשין בהלכות החג שלושים יום קודם לחג" ומדובר בחגים כולם, אך אין ספק שהכנת הימים הנוראים היא הכנה נפשית ומעשית עמוקה יותר מכל חג, ולא  הכנה הלכתית בלבד.

והנה השנה הקושי מתעצם עוד יותר: מערכת החינוך עובדת כידוע לפי הלוח הלועזי, ובשנה שכזו, שנה מעוברת, שנת הלימודים נפתחת כשחלק גדול מחודש אלול כבר מאחרינו. חודש התשובה מצטמצם לכ"עשרת ימי הכנה"... וקשה שבעתיים להתכונן להתחדשות השנה בתקופה קצרה שכזו. אמנם ישנם מוסדות המקדימים בכמה ימים, אך בכל מקרה "רכבת התשובה" יוצאת לדרך בזמן - בר"ח אלול, ומאד קשה לקפוץ לרכבת הדוהרת במהלך הילוכה. אני זוכר שעוד בשנותי הראשונות במערכת החינוך, לפני יותר משלושים שנה, דברו על שנוי והתאמת המערכת ללוח העברי, ואף על הכללת "ימי בין המצרים" במערכת החינוך. מו"ר הרב נריה זצ"ל כתב בט"ו אלול תש"ל, כששנה"ל נדחתה בחמשה ימים בלבד:

 "אמנם תמהתי מאד על קביעת תחילת הלימודים בישיבה ביום ה' באלול!...עלינו להחדיר לתודעת התלמידים, את המושג "אלול" כראוי, וביחוד שגם תאריך ג' אלול באלול קובע ברכה לעצמו, ברכת כהן מאור עינינו הגראי"ה קוק זצ"ל...".  התוכניות עדיין על הנייר, אך תלמידינו זקוקים למענה מיידי כעת, בשנה זו. האם ניתן לעשות משהו חיובי מעבר למשיכה בכתף ולמציאת תירוצים? הרי גם כשמערכת החינוך פועלת כבר, קשה להסיט את הרכבת ממסלול הבילויים למעלה ההכנעה, וכיצד נעשה זאת ב"שלט רחוק" כשתלמידינו שקועים בעולם התענוגים?

המינהל לחינוך דתי בראשות המנהל החדש והנמרץ הד"ר אברהם ליפשיץ פתחו ביוזמה ברוכה מאד ליצירת קשר עם התלמידים גם במהלך החופשה. היו שהתייחסו לכך בזלזול: וכי מה יעזור מפגש או שיחה קצרה עם התלמיד, הן בעודני פה עימו באווירת הלימוד, נדרשות שעות רבות של פעילות, ולא תמיד הדבר מצליח, ומה תועיל שיחה קצרה כשהתלמיד נמצא בעולם אחר ובאטמוספירה שונה? ובכלל, גם למורים מגיעה חופשה ומנוחה, והינתקות מהמערכת, בכדי להתרענן לקראת השנה החדשה וכ'. אינני חושב שיוזמה זו תפתור את הבעייה לחלוטין , אך בהחלט יש בה ערך רב וחשיבות מרובה. דווקא התעניינות של מורה בעיצומה של החופשה, כשהוא אינו מחוייב לתפקידו, והוא נמצא "אחד מול אחד" מול התלמיד ללא קהל החברה, תתקבל בהערכה ובהקשבה מרובה על ידי התלמיד. אינני כותב זאת מסברא ומהגיון בלבד, אלא מניסיון של שנים רבות: שיחה קצרה בענייני חולין, התעניינות בנעשה, ולפעמים גם ייעוץ והכוונה, נחרטים היטב בזיכרונו של התלמיד לשנים רבות. זכורני על בוגרים ששנים רבות לאחר סיום לימודיהם הזכירו שיחה אקראית זו, אותה זכרו הרבה יותר משיחות מוסר לרוב שנערכו במהלך השנה. אני נזכר בתלמיד בעייתי שהיה קשה מאד לחדור לליבו, וכל שיחה עימו נתנה את התחושה שהוא מחכה רק לסיומה, וכל כולו מלא בביקורת ובטרוניות  כלפי המערכת ובניסיון מתמיד להתנגד ולבעוט בה. והנה, בחופשת הקיץ, כשצלצלתי אליו, ניסה בתחילה לשדר לי מסר בוטה מאד בנוסח - לא מספיק בזמן הלימודים, גם בחופש? ואי אפשר לחכות לתחילתה של השנה? אך במהלך הדברים כשנודע לו כי אינני  ממשיך לחנך את המחזור שלו, הוא הוכה בהלם: מדוע התקשרתי אליו הלא כבר סיימתי את תפקידי כלפיו? לפתע קלט שמחנך איננו תפקיד לשנה, ויש התעניינות אמיתית בו שאיננה פוסקת עם סיום שנת הלימודים. שיחה זו שעסקה בזוטות ובעניינים של מה בכך, פתחה את ליבו, והוא חשף דברים שמעולם לא נתגלו. הסכר נפרץ ולפתע חשתי שהוא באמת משתוקק לשיחה זו, ואף יזם שיחות נוספות, במהלך החופשה. הקשר נתהדק בהמשך ונמשך גם לאחר עזיבתו את הישיבה. מניסיוני הדל למדתי, שמסירות נפש של מחנך כלפי תלמידו והתעניינות גם מעבר לתחום הלימודים הם המחברים והמשפיעים ביותר, ואז בתקופת הלימודים ההקשבה וקבלת הדברים נעשים טבעיים יותר. חלק גדול מההצלחה בחינוך היא בכך שהתלמיד קולט שעומד מולו מישהו שבאמת חפץ בטובתו ובהצלחתו, ולא רק אדם המשתכר למחייתו ממקצוע ההוראה. אך בחינוך אין "מירשם מנצח", ואין הבטחה להצלחה!  דבר אחד אני יכול לומר בבירור: יש להתמיד בענין, וגם אם בפעם הראשונה והשנייה לא עלה בידינו, אין להתייאש! אולי דווקא ההשתדלות וההתמדה היא שתפתח את הפתח, ויגיע יום שהדברים יתקבלו ברצון. הכלל שלימדתנו התורה הוא: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם..." - לא תמיד הדברים נכנסים ישירות ללב, אך אם הם מונחים על הלב יש סיכוי רב שיגיע היום והדברים יחדרו פנימה. ולחוששים לחופשתם נאמר - החופשה ארוכה דיה, ומדובר כאן בהתקשרות קצרה בלבד. ודומה שעל כך נאמר: "יצא הפסדו בשכרו"- התועלת לחינוך היא כה רבה, שהפסד זעום של זמן החופשה  מניב שכר גדול ומשתלם, ומקל מאד בעבודת החינוך. ובכלל, בחינוך דומה שאין הפסקה! צריך, כמובן, לנוח, לנפוש ולהתעסק בעניינים אחרים, אך לא הינתקות ח"ו, ומחנך איננו מפסיק ומסיים את תפקידו לעולם.

מו"ר הרב נריה זצ"ל, פנה להורים בתחילת שנה"ל בזה הלשון:

 יש הבדל גדול בין אנשים שחיים בחודש ספטמבר לאנשים שחיים בחודש אלול. תצאו מחר לרחוב ותשאלו: איזה חודש היום? יגידו לכם- ספטמבר! תכנסו לישיבה ותשאלו איזה חודש- התשובה היא- חודש אלול!

וזו משימתנו הראשונה בשנת הלימודים - להפוך את נערינו ל"נוער של אלול"! פתיחת השנה המאוחרת איננה פוטרת אלא להיפך - היא מחייבת אותנו להערכות מיוחדת ומוקדמת, מעמיקה יותר מכל שנה, הערכות שתסחוף את המערכת החינוכית כולה למשימת קודש זו.   

 יצאנו מחודש אב שעניינו - אחדות הכלל! הוא נפתח במיעוט שמחה בשל החורבן שנגרם בשל שנאת חינם ופירוד , אך רובו עסק בתיקון חטא זה. כבר באמצעיתו חגגנו את ט"ו באב השקול ליום הכיפורים. כשם שביום הכיפורים נתנו הלוחות השניים ובא על תיקונו חטא העגל, כך בט"ו באב "כלו מתי מדבר" ונתכפר חטא המרגלים. אך גם "הותרו השבטים לבא זה בזה" , "הותר שבט בנימין לבא בקהל" ,ו"בטל הושע בן אלה פרדיסאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים" ושוב יכלו הכל לעלות לרגל לירושלים, והכל בסימן האחדות. כותב ר' דוד טעביל זצ"ל (תלמידו של ר' חיים מוולוז'ין):

"ביום שהותרו לבא זה בזה, וכן שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, חזרה ונשלמה ההתאחדות, ושוב היו מוכנים שישכין ה' את שכינתו בקרבם כמאז..."

הרב ישראלי זצ"ל דבר בשיחה מרתקת בשנת תרצ"ח על תיקון כלל ישראל בט"ו באב ונביא אך מקצת מדבריו:

בין הטעמים הרבים שנשנו על ט"ו באב יש לנו שנים שאנחנו רוצים להתעכב עליהם - יום שבו כלו מתי מדבר, ויום שבו ניתנו מתי ביתר לקבורה (תענית ל', ב'). שני טעמים לחג אחד, ואולם מה רב המרחב בין שניהם, מה רב המרחק בין התקופות הללו...

 
הטעם הראשון מזכיר לנו תקופת זהר. עם קם על רגליו מתנער מאבק העבדות, מנתק את כבליו, ועיניו לקראת המחר הנהדר.... העם אשר יצא ממצרים כבר איננו. הם תמו לגוע. הבנים לא יחזרו כבר על שגיאות אבותיהם... החשש שמא לא נוכל להגשים את התורה בארץ, שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, אלה אשר אין להם לעשות מאומה, נפל. העם מביט ישר קדימה: תורת האלקים היא לו למורה הדרך...כלו שיירי האופל שהחיים במצרים החתימו בנפש. תמו כלו אנשי דור המדבר, והדור החדש עומד מוצק ומוכן לקראת תפקידו.
אותה שעה הנפש משתלהבת בשלהבת של שמחה, הפנים מקרינות, והידים משתלבות, והרגלים יוצאות בריקוד מאליהן, ריקוד מלא עז וגבורה, ריקוד מלא כח ואמונה - לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב.

 
זמנים חלפו, והתמונה משתנית. הנוף הוא אחר. עיי עיר חרבה, מגדלים שוממים נתוצים, וביניהם ועליהם גופות גופות חללים...ואולם ראו נא פלא, הנה קברו את המתים, והנה נשתלבו הידים והעינים נעצמו ושוב ריקוד הטוב והמטיב - הטוב שלא הסריחו, המטיב שנתנו לקבורה (ברכות מ"ח, ב'). ואף הריקוד הזה מלא אמונה, אמונה ובטחון, ותקוה מאירה את הפנים המרוכזים והרציניים. והירח כמוכה תמהון מאיר את העיגול הרוקד באור קפאון - לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב...

 
ואולם אם רחוקות התקופות ושונים הזמנים, הן תוכן אחד ומחשבה אחת לשני הימים טובים - אמונה תמימה בכח העליון של ההשגחה. פעמיים נעשו שגיאות, בשתיהן שלמנו מחיר יקר תמורתן, ואולם מהשגיאה אנו למדים.


השגיאה הראשונה היתה במרגלים. הם חשבו שאין לתורה תקומה בארץ. הם חרדו על התורה ואולם לא ידעו את כחה של הארץ. ונגמר החזון וקברים נחצבו בערמות החול של המדבר. השגיאה השניה היתה בביתר. הגמרא (גיטין נ"ז, א') מספרת על בר כוכבא, שהכשילו פיו ואמר: "הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו", ולפי ביטוי אחר (ירושלמי, תענית פ"ד, ה"ה): "לא תסעוד ולא תכסוף". אין לנו צורך בעזרת אלקים, תקומת ישראל דבר אין לה עם הדת. יתפלל לו מי שרוצה כמה שהוא רוצה, ואולם בל יפריע לאחרים לעשות כמו שהם רוצים. תחית האומה איננה קשורה בתורתה. אנו נלחמים בשביל הארץ וזהו לנו ה'אלף' וה'תו'. והנה נגמר החלום הזה וקברים חדשים חוצבו, הפעם בארץ האבות.


והלימוד היוצא משתי השגיאות הוא, כי אין לקרוע בין הדבקים. אין להפריד בין התורה והארץ. אין תורה מבלי ארץ ישראל, ואין ארץ ישראל מבלי תורה. הנסיון של הפרדה לא יצליח. והעם למוד הנסיון מוציא את תורת חייו וממשיך את דרכו. בראשונה היו פניו לארץ, ובשניה כשמטה הנודדים בידו. והשגיאה, כשהיא נעשית ללימוד, שוב איננה מפחידה, והאבל יש בו כבר משהו מעודד. ואין ימים טובים לישראל כט"ו באב...                          

חודש אב עוסק בתיקון הכלל. והמשכו הישיר -  חודש אלול עוסק בתשובת הפרט! ראשית, עלינו לחוש כי אנו חלק ממערכת אחת גדולה הנקראת "עם ישראל" ולכל אחד תפקיד לתרום לכלל ולחזקו, עד כדי מסירות נפש למען הכלל, כפי שעשו רבים מעמינו לאורך הדורות ומיטב לוחמינו בדור התקומה. אך נוסף לערך חשוב זה, יש לחזק את  משמעותו וחשיבותו של הפרט, בהבנה שלעתים כח הכלל תלוי אך בו. הנה בשבת שלפני חודש אלול, פותחים אנו בפרשת "ראה":

 "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" - קושי דקדוקי פשוט ישנו בפסוק זה - הוא פותח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים.  מסביר בעל "כלי יקר":      "כל ישראל ערבים זה בזה".

משמעות הדברים: לכל יחיד בהתנהגותו השפעה על כלל ישראל. הרב קרול זצ"ל, שזכיתי בצעירותי לשמוע מדבריו, עומד על העובדה שברכה וקללה ניתנים לעם בפיצול- ששה שבטים עומדים בהר גריזים, וששה בהר עיבל. מדוע שלא יקבלו כולם יחדיו את הברכות והקללות כבמעמד הר סיני?

הברייתא בקידושין (מ.) מלמדת אותנו:

לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת- אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת-אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה.

חלוקת העם מלמדת כל יחיד ויחיד עד כמה משמעות יש למעשיו- העם כולו על כף המאזניים, ובידו של כל אחד להכריע את הכף - לזכות או ח"ו לחובה.

תקופת הנחמה שלאחר תשעה באב החלה במכות כואבות: האחת בידי האדם- ברצח המזעזע של אב הנוקם באשתו על ידי רצח ילדיו במזיד ובתאונת רכבת הנובעת מחוסר זהירות ואחריות, והשנייה במכה בידי שמים- באסון הכואב של המסוק בו נפלו ממיטב לוחמינו. אולי הדבר בא ללמדנו כי עלינו לעשות חשבון נפש נוקב , פרטי וציבורי, ולנצל היטב את הימים החשובים שאנו עומדים בפניהם. זאת משימה לכל אדם בישראל, אבל למחנכים המשימה כפולה ומכופלת - להפוך את הנוער היקר שלנו ל "נוער של אלול": לנוער העוסק בתשובה ובחשבון נפש אישי, אך גם בפעילות ציבורית למען הכלל,  ובהפצת  תורת ה' בקרב העם כולו. וגם אם הזמן קצר הפעם, הרי המלאכה  מרובה מאד ואין זמן מיותר להתמהמה.

מתוך אתר מרכז ישיבות בני עקיבא

חזרה לעמוד הקודם
 
> חיפוש באתר
חפש:
> נותני שירות > הצג בפריסה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לחדר מורים 2008